הרצון להתפתח ולהצליח טמון בכל אחד מאיתנו,
הטבע האנושי הוא כמו הטבע של כל מה שצומח בעולם – מטבעו רוצה לגדול.
כשאנחנו לא נמצאים בתהליך הזה – נרגיש שמשהו לא עובד בחיינו כמו שהיינו רוצים.
היום זה יותר ניתן להכחשה בעקבות כל מסיחי הדעת הזמינים בצורת מסכים,
אבל אם נישב עם עצמנו בשקט – נוכל לזהות טוב יותר מה שלומנו עם הדברים.
החדשות הטובות הן שהכל ניתן לשינוי וזה בעיקר עניין של מודעות ועבודה עצמית.
גם עבודה עצמית של שעה ביום כבר יכולה לעשות הבדל.
אחרי המאמר על “7 התנהגויות של הורים שמונעות מהילדים להפוך למנהיגים”
חשבתי על כך שבעצם כל אחת מההתנהגויות האלה ניתן לבדוק גם עבור עצמנו –
מה אנו עושים או לא עושים בחיינו שמונע מאיתנו להפוך למנהיגים ולהצליח יותר?
7 התנהגויות בהשראה מחינוך ילדים:
-
לא לאפשר לעצמנו לחוות סיכונים.
הכוונה כמובן לא לסיכונים שאכן מסכנים חיים,
אלא לאלו שהם יציאה מאיזורי נוחות ונחווים לפעמים בדמיוננו כסכנה לחיים, למרות שהם לא.
לדוגמה: החלפת עבודה, שיחה משמעותית עם אדם חשוב לנו,
רישום לחוג שעניין תמיד אבל יש בו אלמנט של חשיפה או משהו אחר שמלחיץ אותנו,
לדבר מול קהל, להתחיל פרויקט אישי וכו’.
כל אלו אינם באמת מעמידים אותנו בסכנת חיים, אבל יש איזור במח שעלול לפרש אותם ככאלה.
עלינו לזכור שעל מנת להמשיך להתפתח ולהצליח –
דווקא ההתמודדות עם מה שנמצא מעבר לאיזור הנוחות שלנו –
יכולה לקחת אותנו לשם באופן המהיר והטוב ביותר.
לזהות מתי לא באמת מדובר בסכנת מוות,
לדבר עם האדם הנכון שיחזק אותנו לקראת זה ויתן פרופורציות,
ולדעת שיציאה מאיזור נוחות יכולה להוות את השיעורים הגדולים בחיינו. -
להסתמך ולהיות תלויים באחרים במקום בעצמנו.
מצד אחד זה תמיד טוב לדעת לבקש עזרה.
מצד שני – יש את הקיצוניות האחרת – של לסמוך על ההורים, בן הזוג, הקולגות –
שיעשו עבורנו את העבודה. או באופן כללי לא להתמודד מול הבעיות שלנו.
מלבד חוסר העצמאות והתסכול הנלווה לכך, אנחנו לא מפתחים מיומנויות,
לא לומדים שיעורים לעתיד ולא מתפתחים כתוצאה מכך.
לכן המטרה היא לקחת אחריות מלאה על דברים, זה לא סותר לבקש עזרה כשצריך,
אבל האחריות היא שלנו. -
להתעלם מביקורת ולחפש רק שבחים.
חיזוקים והעצמה זה כמובן טוב ועוזר.
יחד עם זאת, בהמשך לסעיף הקודם – לקיחת אחריות –
זה גם להיות מוכנים לשמוע פידבק שונה, לדעת לקבל ביקורת בונה ולהמשיך להשתפר. -
לתעדף סיפוק מיידי על פני השקעה לטווח הארוך.
הנטייה האנושית הברורה היא לשאוף להיות במצב של הנאה ולהימנע מכאב.
סיפוק מיידי כמו סרטונים ביוטיוב, אוכל מהיר, נטפליקס,
גלישה ברשתות חברתיות וכו’ – מאוד זמינים ונגישים.
ואכן אנו מוצאים את עצמנו היום עם יותר ויותר זמן שמושקע בהם.
אך לכל אדם רציונאלי ברור – שההשקעה לטווח הארוך, זאת שאין בה סיפוק מיידי,
ואולי אף יש בה כאב או הרגשה לא נעימה –
היא זאת שתאפשר לנו לבנות את החיים המיטביים עבורנו ולהתפתח.
זאת ההשקעה בתואר, בלמידה לראיון עבודה, בשיחות חשובות בתוך מערכת יחסים, בעבודה על פרויקט,
בקריאת ספרים, בלמידת מיומנויות חדשות ורכישת ידע.
עלינו לוודא שאנו מקצים מספיק זמן בתוך היום שלנו לקטגוריה שנועדה לטווח הארוך. -
חוסר למידה מטעויות העבר.
יש 2 דרכים ללמוד מהעבר – ללמוד מהעבר שלנו, וללמוד מהעבר של אחרים.
2 הדרכים חשובות.
יש אמרה: “טעות תמשיך לחזור על עצמה בחיינו באופנים שונים, עד שלא נלמד ממנה”,
לכן רק ברגע שנביט על העבר במבט מפוקח,
אולי ננהל שיחה עם אדם הנכון עבורנו על מה שהיה שם ונפיק שיעורים –
רק אז נוכל להתקדם משם באופן הכי חכם, מבלי לחזור על הטעויות שעשינו.
וגם אומרים: “חכם לומד מנסיון אישי, נבון לומד מנסיונם של אחרים”.
הלמידה מאחרים יכולה לעשות קיצורי דרך משמעותיים בעשייה שלנו,
לכן יש חשיבות רבה בקריאת ספרים, שמיעת פודקאסטים וקריאת ביוגרפיות של דמויות אליהם מתחברים. -
לבלבל כשרון מולד עם מיומנויות נרכשות.
לעתים אני שומעת אמרות כמו – “הוא מרצה מלידה”, “יש לה כשרון טבעי לזה”,
“הוא אדם יצירתי”, “פשוט יש לה משמעת עצמית”.
האמרות האלה מרמזות שלאחרים יש נתונים מולדים שגרמו להם להיות כאלה,
ואם לנו לא – אז אין טעם לנסות.
אבל לרוב זה רחוק מהאמת. כבר הוכח שגנטיקה משפיעה רק על אחוז נמוך יחסית של יכולות,
והרוב המוחץ זה הנסיון והתרגול לאורך החיים.
מי שיודע לדבר טוב – זה בגלל שהוא עשה זאת הרבה יותר מאיתנו.
מי שיצירתי – זה בגלל שהוא פיתח את המיומנות הזאת לאורך הזמן.
מי שעם משמעת עצמית – פיתח את השריר עם השנים.
ויכול להיות שהמיומנויות התפתחו לא באופן מכוון, אלא פשוט בגלל הזדמנויות ואפשרויות לאורך החיים,
כמו תרבות, חינוך, חברים, סביבה מסוימת. אבל הנקודה היא שזאת יכולת שפותחה –
ושגם ביכולתנו לפתח אותה, כמו כל יכולת אחרת.
הרי אם היינו רוצים לנגן בפסנתר – לא היינו מצפים מעצמנו להתיישב ולנגן תוך שבוע כמו מישהו שלמד 3 שנים.
זה העניין עם כל היכולות שאנו מזהים אצל אחרים.
לכן כמעט ואין באמת כשרון מולד, אלא בעיקר מיומנויות נרכשות, ומה שנרצה לפתח בעצמנו –
בין אם זה משמעת עצמית, יצירתיות או יכולת לנגן – זה בעיקר עניין של השקעה וזמן. -
לא לדרוש מעצמך את מה שאתה דורש מאחרים.
לעתים הרבה יותר קל לזהות אצל האחר נקודות לשיפור – במה הוא לא בסדר,
מה צריך לעשות אחרת, איך הוא יכול להצליח ולחיות טוב יותר.
לזהות את זה בעצמנו – לרוב מאתגר יותר.
ואם מזהים – גם קשה יותר להגיד את זה לעצמנו.
יש אמרה של מהאטמה גנדי: “אם ברצונך לשנות את העולם, התחל בעצמך”.
וזה בדיוק העניין – פחות להתייחס לאחרים, להסתכל קודם כל על עצמך ולדרוש מעצמך.
