ב 1965, בבית חולים בשיקגו, פנו כמה סטודנטים לתיאולוגיה לפסיכיאטרית צעירה בשם אליזבת קובלר-רוס.
הם רצו ללמוד על מוות.
היא הציעה משהו שאף אחד לא עשה עד אז:
לשאול את מי שגוסס.
היא ישבה מול אנשים בסוף חייהם, ופשוט שאלה אותם איך זה מרגיש.
הסטודנטים צפו מאחורי חלון של זכוכית חד-כיוונית.
והחולים, שאף אחד בבית החולים לא העז לדבר איתם על זה, דיברו.
מתוך מאות השיחות האלה היא כתבה ב 1969 את הספר “על מוות וגסיסה”,
ובו תיארה חמישה שלבים שאנשים עוברים מול אובדן גדול:
הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון וקבלה.
עם השנים התברר שהשלבים האלה נכונים לא רק מול מוות.
גם מערכת יחסים שנגמרה, עסק שנסגר, עבודה שאבדה,
ובאופן כללי, כל מציאות שהשתנתה בלי שבחרנו בזה.
שלב 1 – הכחשה ובידוד
“לא, לא אני, זה לא יכול להיות.”
בשלב הזה לא מאמינים לידיעה, ומשוכנעים שנפלה טעות.
קובלר-רוס ראתה בהכחשה בולם זעזועים: פסק זמן קטן לאסוף את עצמנו ולגייס כוחות.
לפעמים היא נראית כמו תפקוד רגיל לגמרי. ממשיכים לעבוד, לסדר, לענות לטלפונים, כאילו כלום לא קרה.
שלב 2 – כעס
“למה דווקא אני?”
ההכחשה מפנה את מקומה לכעס, לזעם, לקנאה.
הכעס מופנה לכל הכיוונים: לרופאים, למשפחה, לאדם שהלך, ולפעמים לעצמנו.
זה שלב קשה גם לסביבה. אבל כשהסביבה מקבלת את הכעס ולא נבהלת ממנו, הוא מתחיל לזוז.
שלב 3 – מיקוח
“אני אעשה הכול, רק תן לי עוד קצת זמן.”
ניסיון לעצור את הבלתי נמנע.
ואחרי שהאובדן כבר קרה, המיקוח עובר לעבר:
“אם רק הייתי שם יום קודם.”
“אם רק הייתי שם לב בזמן.”
הרבה פעמים זה המקום שבו נולדת האשמה.
שלב 4 – דיכאון
“הכול חסר טעם עכשיו. בשביל מה לטרוח?”
תחושה חריפה של אובדן, מחשבות עגומות על העתיד, אשמה, החמצה.
קובלר-רוס לא האמינה בניסיונות לעודד את מי שנמצא כאן.
העצב הזה, לדבריה, הוא חלק מהעיבוד. לא צריך לשכנע ש”יהיה בסדר”. צריך להקשיב.
ועם זאת, חשוב להבחין: כשהעצב לא זז במשך זמן ארוך, כשקשה לתפקד, או כשעולות מחשבות על לא לרצות לחיות, זה הזמן לפנות לאיש או אשת מקצוע. בכל שעה אפשר להתקשר לער”ן ב-1201.
שלב 5 – קבלה
מוותרים על המאבק בגורל ועל החשבונות עם העבר.
האנרגיה כבר לא הולכת למאבק במציאות, אלא לבנייה של מציאות חדשה.
קבלה לא אומרת שזה בסדר שזה קרה, וגם לא שהכאב נעלם.
זה יותר כמו ללמוד לחיות לצד מה שקרה.
ואוסיף על זה משהו מניסיון: אפשר לעבור את השלבים קצת יותר בקלות כשיש סביבה תומכת.
וסביבה יכולה להיות גם ספר טוב, שיחה, או תוכן שמזכיר לנו שאנחנו לא לבד.
אבל הם לא מדרגות
כאן חשוב לדייק משהו שהרבה אנשים לא יודעים.
השלבים לא מגיעים לפי הסדר.
לא כולם עוברים את כולם, ואפשר לקפוץ ביניהם הלוך ושוב, לפעמים באותו יום.
גם ברשת מסתובבות גרסאות של “7 שלבי האבל”, עם הלם בהתחלה או שלב של בנייה מחדש.
קובלר-רוס עצמה כתבה בהמשך, יחד עם דייויד קסלר, שהשלבים נועדו לתת שם למה שמרגישים,
ולא לוח זמנים שצריך לעמוד בו.
שנים אחר כך, קסלר גילה את זה על בשרו.
הבן שלו נפטר בפתאומיות, בגיל 21.
ומי שכתב על אבל כל חייו, הרגיש שהקבלה לבדה לא מספיקה לו.
ב 2019 הוא פרסם ספר שבו הציע שלב שישי: משמעות.
לא משמעות לאובדן עצמו, כי לאובדן כזה אין הסבר.
אלא מה עושים עם החיים מכאן והלאה,
ואיך זוכרים את מי שהלך עם יותר אהבה מכאב.
💡 שלבי האבל הם לא מסלול שצריך להשלים. הם מפה שעוזרת להבין איפה אנחנו עכשיו.
אם מישהו קרוב לכם נמצא עכשיו באחד מהם, לא צריך למצוא את המילים הנכונות.
להיות שם. לשאול “איך היום?” ולהקשיב לתשובה.
ולהתקשר גם אחרי חודש, כשכולם כבר חזרו לשגרה.
על החיפוש אחר משמעות גם בתוך הסבל, כתבתי במאמר האדם מחפש משמעות: 5 תובנות מוויקטור פרנקל.
ואחרי האבל, מגיע לפעמים רגע שקט שבו מבינים שהמציאות השתנתה, ושהגיע הזמן לבנות מתוכה משהו חדש, בקצב שלנו.
בסטודיו “להיות האדריכל של חייך” משרטטים את החיים שמתאימים לכם, והופכים את השרטוט לתכנית שזזה בפועל.
סגור לתגובות.