אפשר לדמות את החיים ל 3 אזורים עיקריים:
אזור הנוחות, שבו אנחנו רוצים ופוחדים להיכנס ליער,
שזה אזור האימונים, אזור העבודה,
שממנו אנחנו נגיע לטירה, שאלו הן המטרות, השאיפות והחלומות.
אנחנו תמיד נמצאים באחד מהאזורים האלה. וזה גם נמצא ברוטציה מתמדת.
https://www.youtube.com/watch?v=NDu4x9gC6k0?rel=0
עכשיו אסביר מה זה אומר.
נניח אנחנו באזור הנוחות.
באזור הנוחות אנחנו מתנהלים בנוחות.
אנחנו זזים לאט-לאט, עושים את מה שאנחנו רגילים לרוב לעשות,
אנחנו לא מתאמצים יותר מדי, לא מאתגרים את עצמנו יותר מדי, מן ביצה כזאת,
זה האזור של הנוחות, שלרובינו מוכר טוב מאוד.
אחר כך מתוך האזור הזה, אנחנו חולמים,
אנחנו יכולים לחלום על כל מיני טירות, על טירות של אפשרויות.
הטירות יכולות להיות שונות, יכולות להיות אפשרויות מתחומים שונים,
דברים שונים שיכולים להיות בעתיד שאנחנו יכולים לחלום עליהם.
ולכל אחת מהטירות האלה מוביל שביל
והשביל הזה הוא היער שבו יכולים להיות כישלונות, סיכונים ודברים שלא מסתדרים.
וזה בעצם מה שמפחיד – להיכנס לשם על מנת להגיע לטירה.
מה שמעניין הוא שככל שהטירה יותר מפתה וגדולה וזוהרת,
ככה השביל לשם הוא יותר מורכב ומסובך וסבוך.
וככל שהטירה יותר צנועה כזאת, נחמדה, השביל לשם פשוט יותר.
אז אנחנו גם מתלבטים לאיזו מהטירות ללכת ואיזה שביל לקחת.
נניח ובחרנו טירה, בחרנו את השביל, ואז אנחנו נכנסים לתוך היער.
ביער מצפה לנו עבודה, ועשייה ויצירה, וגם הצלחות וגם כישלונות.
זה בעצם שדה האימונים שלנו.
תמיד אנחנו בסופו של דבר נגיע לטירה –
אם ניכנס ליער ונתמיד ונהיה באמת בהתמדה ובעשייה, אנחנו נגיע לטירה הזאת.
כשמגיעים לטירה, יכולים לקרות אחד משני הדברים:
דבר אחד שיכול לקרות הוא שאנחנו ניקח את הסולם, נשים אותו ונתחיל לטפס לטירה,
ובדרך אנחנו פתאום נבין שזה בכלל לא הטירה שרצינו,
בכלל לא חשבנו שככה זה יראה ואנחנו רוצים משהו אחר בעצם.
אז אנחנו שוב נתחיל לחשוב על מסע חדש.
האפשרות השנייה היא, שאנחנו נהיה בהתלהבות, נחגוג, נהיה בהיי – יש! הגענו לטירה!
הגענו למה שרצינו, למה שחלמנו עליו.
ההתלהבות הזאת לא נמשכת הרבה.
היא נמשכת כמה ימים, אולי חודש, ואחר כך הטירה הזאת,
שאנחנו כל-כך רצינו להגיע אליה,
עברנו את כל היער הזה, היא הופכת להיות אזור הנוחות החדש שלנו.
וברגע שהיא הופכת להיות אזור הנוחות החדש שלנו,
אנחנו מתחילים לפתח את הרצון לטירה החדשה, לטירה הבאה.
בעצם אלו הם החיים.
כל הזמן לצאת מאזור הנוחות, לעשות עשייה, להגיע לטירה,
הטירה הופכת לאזור נוחות חדש ושוב יש עשייה ושוב יש טירה חדשה.
זה מה שכיף בחיים, שאנחנו כל הזמן מתקדמים.
אנחנו לא חוזרים אחורה, כל פעם שטירה הופכת לאזור נוחות,
אנחנו בעצם מתקדמים הלאה לעוד טירה גדולה יותר ויפה יותר ואנחנו כל הזמן לומדים.
כל עשייה שלנו בעצם מוסיפה לנו יכולות, ידע וכישורים חדשים.
כלומר, אנחנו כל הזמן מתפתחים במידה ואנחנו אכן יוצאים מאזור הנוחות,
נכנסים ליער ועושים את העבודה ומגיעים כל פעם לטירה חדשה.
ומה שמעניין הוא, שלרוב אם תחשבו על זה,
הטירה האחרונה שלנו הייתה לפני 3-4 שנים והיום היא אזור הנוחות.
כלומר, משהו שלפני 3-4 שנים חשבנו עליו בתור טירה,
היום זה אזור הנוחות שלנו, תחשבו על זה.
זה יכול להיות שלפני 3-4 שנים רציתם להיות בעבודה מסוימת והיום אתם כבר שם.
או שרציתם קידום מסוים או שרציתם יכולת מסוימת לרכוש,
או שיקרה משהו בחיים – זוגיות, חברים, אולי לרדת במשקל?
לרוב זה באמת עניין של מספר שנים.
אנחנו נגלה שאנו בכל פעם מתקדמים עוד קצת בין הטירות.
ככל שאנחנו ניקח את השבילים היותר מורכבים,
אבל מעניינים ומאתגרים שיפתחו לנו יותר ויותר יכולות,
ככה נתקדם לטירות יותר ויותר מרשימות, מעניינות ומאתגרות.
***
משהו שיכול לעזור לראות את התהליך שלנו בחיים בבירור יותר, לעקוב אחרי המעברים בין ביצה-יער-טירה,
הוא רישום ביומן אישי של התחנות, השאיפות, מה שהושג.
