היא בפנסיה, ממשיכה לעבוד במקצוע שלה רק בשביל לא להיות כל היום בבית.
בשנה האחרונה פיתחה תחביב מקסים של ציור על בד.
יוצא לה יפה, עדין, אסתטי, אנשים אוהבים, היא נהנית לעשות את זה.
הברק חזר לעיניים ולחיים.
בשיחה הראשונה היא אומרת לי שלמרות שפנתה בשביל לפתח מהתחביב עסק,
עכשיו היא מבינה שזה ממש לא נכון בשבילה.
שאין סיכוי שהיא תעשה את מה שצריך, שזה בכלל לא ברמה של להימכר,
שזה מלחיץ ומפחיד אותה יותר מדי,
ובאופן כללי זה לא בשבילה והיא לא רוצה שנעבוד על זה.
אוקיי, אז החלטנו לעבוד על נושאים אחרים,
פחדים שמנהלים אותה ופוגעים באיכות החיים.
הפרפקציוניזם, הפחד לטעות.
אני עדיין לא אומרת לה שאלו אותם הדברים שכנראה מעכבים גם את העסק.
ניגשות לזה מתוך האזורים המוכרים – מקום עבודה, מול בן הזוג, מול הילדים, שימוש בטכנולוגיה.
כל טעות או מחשבה על טעות – מערערים אותה, את מי שהיא.
עובדות על כך שהערך העצמי שלה לא מבוסס הצלחה או טעות – כי זה לא יציב,
אלא למידה – שזה בלתי שביר. היא אדם שיכול ללמוד מכל מה שקורה.
עובדות על מקור הפחדים, מגיעות לילדות, לאמא, חווייה חזקה של אמא נוקשה וביקורתית,
פתאום מתגלים מקרים בהם היא הייתה חומלת ונעימה – כבר שינוי בתפיסה.
אבל הילדה המבוהלת עדיין שם.
היא מקבלת תרגילים לבית, לתרגול פרקטי ורגשי, כמה מנטרות לחזור עליהן, תרגילי נשימה.
בשיחה השנייה היא מתחילה בעצמה מכך שהולכים לעבוד על העסק.
שולחת לי תמונות של עבודות, חושבות יחד על הפלייר, על תכנית פעולה.
שוב עולים פחדים.
פחד מכשלון, מפידבק שלילי או חוסר פידבק.
מפרידות את היצירה ממנה – אם היצירה תצליח או לא – לא אומר שאת הצלחה או כשלון,
זה רק פידבק על היצירה.
נושמים שוב.
יש ברק בעיניים, יש רצון לעשות, ממשיכות לעבוד על העסק.
***
אפשר לעבוד איתי:
