פרפקציוניזם זה לא שאיפה לשלמות – זה פחד להתחיל לחיות.
לרוב, הוא לא מגיע מהרצון להצטיין, אלא מהפחד לטעות.
לפעמים אנחנו קוראים לזה “סטנדרטים גבוהים” או “שאיפה למצוינות”,
אבל מה שמרגישים בפנים זה בעיקר עומס, תקיעות וחוסר שקט.
פרפקציוניזם נראה מבחוץ כמו רצינות, השקעה, דיוק. אבל מבפנים, הוא מרגיש כמו פחד.
לא סתם פחד מטעויות, אלא פחד מלהיחשף, מלהיות לא מובן, מלהיות פגיע, מלהיכשל.
הוא לא מגיע מהשאיפה להתקדם, אלא זה יותר ניסיון לא לפשל.
איך זה נראה ביומיום?
- כל משימה קטנה הופכת לפרויקט גדול
- שום דבר לא “מרגיש מוכן” באמת
- יש יותר תכנון מיצירה
- עושים “סיבוב נוסף”, גם כשזה כבר טוב מספיק
- קובץ שנכתב, נמחק, נכתב מחדש… ועדיין לא נשלח
- יותר דיבור בראש ופחות תנועה במציאות
- ביקורת עצמית תמידית, עטופה במילים יפות של “אחריות”, “מקצועיות”, או “פשוט אכפת לי”
ובזמן הזה, משהו בנו מתכווץ.
היצירתיות נעלמת, ההשראה בורחת, האותנטיות נמחצת מתחת למשקולת של שליטה.
והכי מבלבל?
אנחנו לא נראים תקועים, אנחנו פשוט נראים עסוקים. אבל זו לא עשייה אמיתית, זו התארגנות שלא נגמרת.
זה לשייף את התוצאה עד שהיא כבר לא חיה.
פרפקציוניזם מתחפש לשאיפה לשלמות.
אבל הוא לא דוחף אותנו קדימה – הוא משאיר אותנו תקועים במקום בטוח.
המחיר שפרפקציוניזם גובה מאיתנו
פרפקציוניזם לא שומר עלינו.
הוא לא מגן מפני טעויות, אלא מונע סיכוי אמיתי לצמיחה.
הוא לא מוביל למצוינות, אלא משאיר אותנו מתוחים, עייפים וכמעט תמיד לא מרוצים מעצמנו.
והכי מסוכן? הוא עושה את זה בשקט. לא עם התרסקות, אלא עם שחיקה מתמשכת,
עם דחיינות יומיומית וספק עצמי שמתלבש על כל פעולה הכי פשוטה.
אלה המחירים שנשלם בלי לשים לב:
- דחיינות שמתחזה ל”אני עוד חושב על זה“
- איבוד חופש פעולה -כי כל החלטה מרגישה כמו מבחן
- עומס רגשי תמידי – גם כשלא באמת עשינו הרבה
- שחיקה מנטלית – כי כל דבר מרגיש כבד מדי
- צמצום יצירתיות – כי אין מרחב לטעות, לבלגן, לגמגום
- ירידה בביטחון – כי כל הזמן אנחנו מתחת לרף שאנחנו יצרנו לעצמנו
ובסופו של דבר, אולי הדבר הכי כואב הוא שאנחנו עושים כל כך הרבה מאמץ,
אבל מרגישים שאנחנו בקושי זזים.
ויותר מהכול – אנחנו לא באמת איתנו.
פרפקציוניזם מרחיק אותנו מהמהות .מהאינטואיציה, מהחופש, מהכיף.
מהמקום הפשוט הזה שבו מותר לטעות, להתבלבל, וללמוד תוך כדי תנועה.
כי כשכל פעולה נמדדת, נשקלת, נבדקת – אין מקום לנשום.
וזה לא המחיר של “לשאוף גבוה”, אלא זה המחיר של לא להרשות לעצמנו להיות אנושיים.
איך משתחררים מפרפקציוניזם (בלי לוותר על איכות ודיוק, ובלי לאבד את עצמנו)
המטרה היא לא להפסיק להשקיע, לא להפוך ל”זורקים קבצים באוויר”,
או להעלות מה שלא שלם. המטרה היא לחזור לתנועה. לנשימה. לחיים.
כי פרפקציוניזם הוא לא רק עניין של ביצועים, אלא הוא בעיקר עניין של חופש.
- לזוז לפני שזה מוכן
השלמות תבוא תוך כדי, לא מראש. אם נזוז רק כשזה מושלם, אנחנו נישאר במקום.
במקום “מתי זה מוכן”, אפשר לשאול: האם זה מספיק טוב כדי להתחיל?
כי מה ש”חי” תמיד עדיף על מה ש”חיכה עוד סיבוב אחד”.
- לבחור איפה לשחרר ואיפה להשקיע
לא כל דבר צריך 100%. אפשר שמייל ייצא לא מושלם.
אפשר שמצגת תהיה “רק בסדר”, כדי שהרעיון הבא יוכל להיוולד.
דווקא מי שחשוב לו דיוק צריך לבחור איפה לשים אותו. לא לשרוף אותו על הכול.
- לאמן את השריר של “משהו שעלה לאוויר“
אפשר להתאמן בקטן:
פוסט שלא עבר ליטוש אינסופי
תגובה שנכתבת באותו רגע, בלי ניסוח מושלם
קובץ שנשלח בלי קריאה עשירית
כי רק מתוך תנועה תיוולד בהירות, לא מתוך שלמות.
- לבדוק אם אנחנו משקיעים או מתחבאים
לפני “עוד סבב תיקונים”, לשאול:
האם אני עושה את זה כי זה באמת חשוב, או כי אני מפחד להראות את זה כמו שזה עכשיו?
אם התשובה השנייה נכונה – זה הזמן לשחרר, דווקא שם.
- להזכיר לעצמנו: מה שחשוב באמת הוא לא מושלם, הוא חי.
חברות טובות. יצירות גדולות. קשרים עמוקים.
הם לא נולדו מתוך הקפדה אינסופית, אלא מתוך תהליך וחוסר שלמות.
הבחירה שלא מלמדים אותנו
פרפקציוניזם מצטייר כדרך להצליח, אבל לפעמים הוא בעיקר דרך לא להתחיל.
והחיים לא צריכים להיות נטולי שגיאות, הם רק צריכים להיות שלנו.
עם ניסיונות, עם תנועה, עם נשימה.
כי כל עוד אנחנו עסוקים בלשייף, אנחנו לא באמת יוצאים לדרך.
ומגיע לנו יותר מזה.
