לאן נעלמנו?
יש אנשים שמתעוררים בבת אחת – יום אחד הם קמים, מסתכלים סביב, ואומרים לעצמם:
“רגע, מי חי את החיים האלה? זה בכלל אני?”
אבל אצל רובנו זה לא קורה ככה. אצל רובנו, ההתרחקות מהעצמיות היא לא רעידת אדמה.
היא שחיקה שקטה. טפטוף יומיומי של ויתורים קטנים. היא לא דרמה, היא הרגל.
וזה כל כך נפוץ, שאנחנו כבר לא שמים לב.
לקרוא לזה “משבר זהות” זה לא מדויק, כי לרוב, אין שם דרמה.
יש שגרה. יש תפקוד. יש חיים שנראים בסדר.
אבל יש גם תחושה תת־קרקעית, שאי אפשר ממש להסביר. משהו בין ריקנות לעייפות שלא קשורה לשינה.
זה אולי נשמע כבד, אבל זו דווקא נקודת התחלה מדויקת. כי מתחת לתפקוד, מתחת להרגלים, יש משהו.
ויש לו קול. ולרוב, הוא פשוט מאוד עייף מלצעוק פנימה בלי שיקשיבו.
וזה כל הסיפור של “לחזור לעצמנו” – להסכים לעצור לרגע.
לשאול שאלות שאף אחד לא שאל אותנו. ולמצוא בתוכנו משהו שכבר הרבה זמן לא קיבל מקום.
איך אנחנו מתרחקים מעצמנו גם כשנראה שהכל בסדר
התרחקות מעצמנו לא מתרחשת כי משהו השתבש, היא מתרחשת כי אנחנו בני אדם.
כי יש לחיים קצב, ציפיות, לחצים, ודברים שצריך להספיק.
וכי לפעמים, דווקא כשאנחנו מנסים לעשות הכול “נכון”, אנחנו מאבדים קשר עם מה שנכון לנו.
זה לא הכל או כלום. אנחנו לא באמת “מאבדים את עצמנו”.
אנחנו פשוט לומדים לתפקד, להסתגל, להשקיט חלקים מסוימים, לפעמים עד שכמעט שוכחים שהם שם.
איך זה התחיל?
קודם כל היינו ילדים שמנסים לא לאכזב.
עוד לפני שלמדנו לכתוב, למדנו מה מצופה מאיתנו:
לא לבכות יותר מדי.
לא לריב.
להיות נוחים.
להיות “ילדים טובים”.
זה אולי נראה תמים, אבל כאן נולד משהו עדין ומשמעותי:
יש אותי – ויש את הגרסה שלי שמקבלת אהבה.
וככה, כבר מגיל צעיר, אנחנו לומדים להתאים את עצמנו, לפעמים על חשבון עצמנו.
אחר כך מגיעים התפקידים
עם השנים זה כבר נהיה מתוחכם יותר. אנחנו לא “מעמידים פנים”. להיפך, אנחנו מתפקדים טוב:
בן הזוג שמכיל.
האמא שיודעת הכול.
המנהלת שתמיד שולטת במצב.
המטפל שמקשיב לכולם, חוץ מלעצמו.
ואז זה כבר לא רק תפקיד – זו זהות.
ובהדרגה, בלי לשים לב, חלקים אחרים שלנו מקבלים פחות ופחות מקום.
ואז מגיעות התחושות האלה:
- אני לא בטוחה אם הבחירה הזו שלי – או של הדמות שאני רגילה לגלם.
- אני לא מזהה אם הרצון הזה אותנטי – או פשוט מה ש”אמור” לרצות אותי.
- אני אומרת “אני לא יודעת מה אני רוצה” – ולא מבינה שזו לא עצלנות, אלא עייפות נפשית של שנים שבהן לא באמת שאלתי את עצמי.
לפעמים, זה קורה דווקא כשאנחנו מצליחים
כן.
כשהעסק עובד. כשהמשכורת טובה. כשהסביבה מרוצה.
דווקא שם קל לא לשים לב שאנחנו חיים על אוטומט, בלי התרגשות, בלי חיבור.
כי התרחקות מעצמנו לא נמדדת לפי כישלון או הצלחה,
היא נמדדת לפי חיות. לפי נוכחות. לפי אמת פנימית.
האם אני מרגישה בבית בתוכי?
האם הבחירות שלי באמת מדויקות לי, או שפשוט התרגלתי אליהן?
וככה, לאט־לאט, בלי טראומה גדולה ובלי רעש, אנחנו נעים טיפה הצידה מהמרכז שלנו.
לא כי אנחנו לא חכמים. לא כי אנחנו לא קשובים.
אלא כי אף אחד לא לימד אותנו איך להישאר מחוברים לעצמנו כשכל העולם מסביב מושך אותנו החוצה.
אבל אפשר לחזור.
צעדים שקטים לחזור הביתה
לא חייבים לעזוב את הכל, לנסוע להודו או לשנות את החיים מקצה לקצה.
לחזור לעצמנו זה לא יעד חד־פעמי, אלא תנועה. משהו שאפשר להתחיל בו ברגע אחד, מתוך החיים עצמם.
לפעמים כל מה שצריך זה לשים לב:
למתי אני פועלת מתוך אמת, ומתי מתוך הרגל.
למתי אני נוכחת, ומתי אני פשוט ממשיכה הלאה כי ככה התרגלתי.
אז איך נראית החזרה הזו בפועל?
- לשים לב לרגעים שבהם אני מרגישה חיה
לא “מה אמור לרגש אותי”, אלא מה באמת מחייה אותי.
זה יכול להיות הכי קטן בעולם: שיר מסוים, שיחה אמיתית, ציור, הליכה לבד בלי טלפון.
רמז:
אם בזמן שעושים את זה שוכחים להיות שיפוטיים, נושמים אחרת, את פתאום רוצה עוד – סימן שאנחנו שם.
ושם קורים המפגשים הקטנים עם עצמך.
✶ שאלה פשוטה להתחיל איתה:
מתי בפעם האחרונה עשיתי משהו בלי מטרה, רק כי זה הרגיש נכון?
✶ שיתוף אישי: לפני כמה שנים אפילו יצרתי בשבילי פלייליסט ביוטיוב בשם “להיזכר במי שאני” –
שירים שעוזרים לי להחזיר את עצמי הביתה מבחינת הרגשה פנימית.
- להפסיק “לדעת מי אני” ולהתחיל לשאול
לפעמים אנחנו לא באמת מנותקים, אנחנו פשוט משועבדים לגרסה ישנה של עצמנו.
“אני טיפוס כזה”, “אני לא בנאדם שאוהב”, “אני לא טובה בזה”…
וכשאנחנו עסוקים בלדעת, אנחנו מפסיקים לגלות.
מה קורה כשאני שואלת, בלי למהר לענות?
- מה בי מבקש תשומת לב עכשיו?
- איפה אני מרגישה חוסר שביעות רצון, ולמה?
- מה לא התאים לי מזמן, אבל המשכתי בכל זאת?
- להקשיב לגוף, ולא רק לראש
הגוף מגלה לנו דברים שהמחשבות עוד לא יודעות להגיד.
הוא יראה לנו איפה הלב מתרחב, ואיפה הוא מתכווץ.
האם כשאני מדברת הכתפיים שלי מתוחות?
האם אני עונה “כן” ומרגישה חוסר נוחות?
אפשר לשים לב בלי לנתח. רק לעצור לרגע ולשאול:
איך זה מרגיש לי בגוף?
- להחזיר לעצמי רגעים של שקט
ולא, שקט זה לא רק מדיטציה מאורגנת או זמן לעצמי עם נר דולק.
שקט זה רגע שאין בו תגובה אוטומטית.
זה רגע שבו אני לא חייבת להספיק, לא חייבת להיות משהו. אני פשוט נוכחת.
✶ התחלה אפשרית:
לכוון לעצמי פעמון שקט של 3 דקות. לשבת. לנשום. לא לתקן.
רק להקשיב למה שקורה בי. גם אם זה כלום. וגם אם זה המוני מחשבות.
- לזכור: אני לא צריכה “לחזור לעצמי”, אני פשוט צריכה לפגוש את עצמי מחדש, שוב ושוב
זה לא מסע של מציאה, אלא של פגישה.
וזה קורה בכל פעם שאני עוצרת, מרשה לעצמי לא לדעת, ומסכימה להקשיב למה שצף.
לא כדי “להיות מי שאני אמורה להיות”, אלא כדי לבדוק מי אני עכשיו.
אולי שונה ממה שהייתי, אולי מפתיעה, אולי פשוט הרבה יותר קרובה.
לסיכום
לחזור לעצמנו זה לא עניין של מאמץ.
זה עניין של הקשבה.
הסכמה.
כנות.
להפסיק להרשים.
להפסיק לתפקד בלי לבדוק.
ולהסכים – לפעמים בעדינות, לפעמים בחסד – לשים לב איפה אני בתוך כל זה.
לא כל הזמן. לא מושלם. לא חד־משמעי.
אבל צעד אחד פנימה, כל פעם.
בונוס:
✨ תרגיל כתיבה – 5 דקות של חזרה פנימה
הוראות:
קחו דף או כנסו לפתקים בטלפון.
ענו בכל יום על אחת מהשאלות הבאות, באינטואיציה, בלי פילטרים:
-
מה בי מבקש תשומת לב היום?
-
מתי הרגשתי הכי חי/ה בשבוע האחרון?
- איזה דבר אחד קטן הייתי רוצה לעשות בשביל עצמי, בלי להסביר לאף אחד?
אולי לא תמיד תהיה תשובה לכל שאלה, אבל גם לענות על אחת מהן זה טוב, והעיקר התרגול.
