באמצע שנות ה 90, במפעלים של טויוטה ביפן, קרה משהו שנראה אז כמעט לא הגיוני.
פסי הייצור עבדו בקצב מטורף. כל שנייה מתוזמנת. כל עובד הוא חוליה קטנה במערכת עצומה.
ואז הנהלת טויוטה קיבלה החלטה שנראתה למנהלים מערביים כמעט התאבדותית.
הם התקינו לאורך פס הייצור חבל פשוט, אדום, שנקרא “חבל האנדון” – Andon Cord.
כל עובד, גם הזוטר ביותר, הוסמך למשוך בחבל ולעצור את כל פס הייצור ברגע שזיהה בעיה.
לא מנהל, לא מהנדס, אלא כל עובד.
ברגע שהחבל נמשך, האורות נדלקו, הצוות התכנס, והפס כולו עצר.
התגובה הראשונית הייתה פחד. עובדים כמעט לא העזו למשוך.
לעצור קו שלם? לעכב עשרות אנשים? לעלות כסף לחברה?
אבל אז התחיל לקרות משהו מעניין.
כשהעובדים הבינו שהם לא נענשים אלא מקבלים גיבוי, הם התחילו להשתמש בסמכות.
לא הרבה, לא באובססיביות, אבל כן כשהיה צורך.
והנתונים התחילו להפתיע – בטווח הקצר (דקות) הפס האט ואף עצר לחלוטין.
אבל בטווח הארוך (ימים וחודשים), המהירות הממוצעת והתפוקה הכוללת עלו דרמטית.
כי ברגע שעצרו את הפס, ההנהלה והעובדים יכלו לחקור את שורש הבעיה ולתקן אותו לתמיד.
והדבר הכי לא צפוי קרה ברמת האנשים עצמם:
ברגע שהעובדים ידעו שיש להם את הכוח והגיבוי לעצור – הם נהיו רגועים יותר.
הלחץ הכרוני ירד. כמות התקלות צנחה. והאיכות? זינקה לשמיים.
הם לא היו צריכים למשוך בחבל כל הזמן.
עצם הידיעה שהחבל שם, והשליטה בידיים שלהם, שינתה את כל המצב המנטלי שלהם.
האנדון נתן להם שליטה.
הוא איפשר להם להקריב מעט מהירות בטווח המיידי, כדי להרוויח איכות ומהירות עצומה בטווח הרחוק.
העובדים היו פחות לחוצים כי הם ידעו שהם לא צריכים “להחביא” טעויות, אלא יש להם גיבוי לפתור אותן בזמן אמת.
פסיכולוגים ארגוניים חיברו את זה מאוחר יותר למחקרים על סטרס ושליטה.
הגוף האנושי מגיב אחרת לחלוטין לעומס כשהוא מרגיש שיש לו נקודת השפעה.
ברגע שיש נקודת שליטה, אפילו אחת, משהו במערכת נרגע.
לא כי החיים נהיו קלים, אלא כי האדם הפסיק להרגיש חסר אונים בתוכם.
אנחנו רצים על “פס הייצור” של היומיום – קריירה, זוגיות, ילדים, ציפיות.
המסוע זז מהר, ולפעמים אנחנו מזהים תקלה.
אנחנו מרגישים שחיקה, עייפות, או שאנחנו בדרך לקיר.
אבל אנחנו לא עוצרים. כי אין לנו “חבל אנדון”.
אנחנו משכנעים את עצמנו שאין ברירה, שחייבים להמשיך, ש”ככה זה”.
וכשאין שליטה – החרדה עולה והביצועים יורדים.
הטעות הגדולה שלנו היא כשאנחנו מנסים לדחוף את עצמנו עם עוד מוטיבציה (“תהיה חזק!”, “תמשיך לדחוף!”).
אבל אנשים לא צריכים עוד מוטיבציה כדי לשרוד את המרוץ.
הם צריכים את הידיעה שהם יכולים לעצור אותו.
השינוי האמיתי בחיים לא מתחיל כשמגבירים את הקצב.
הוא מתחיל כשבונים “נקודת שליטה” אחת קטנה.
זה יכול להיות:
להגיד “לא” לפרויקט אחד.
לקחת 10 דקות בבוקר בלי טלפון.
להחליט שבשעה 18:00 המחשב נסגר, לא משנה מה.
ברגע שהמח מבין שיש לו את היד על השאלטר, הלחץ מתחלף במיקוד,
ויותר מכך – יש לנו את האפשרות לעצור רגע ולהבין –
האם הכיוון שאנחנו רצים בו נכון לנו או שהיינו רוצים לכוונן כאן משהו באופן מדויק יותר?
