בשנות ה 80, קומיקאי צעיר ולא מוכר בשם ג׳רי סיינפלד התחיל להופיע באופן קבוע.
עדיין בלי שם ובלי חוזה, אבל עם רצון ברור: להיות טוב יותר בכתיבה.
יום אחד הוא פגש קומיקאי ותיק ומצליח,
ובמקום לשאול אותו את השאלה הקלאסית “איך מצליחים? איך מתפרסמים?”,
הוא שאל אותו: “איך מתמידים לאורך שנים?”.
התשובה שהוא קיבל נשמעה פשוט מדי:
“תקנה לוח שנה גדול. כל יום שאתה כותב בדיחה אחת, תעשה איקס על היום הזה.
המטרה שלך היא לא הבדיחה.
המטרה שלך היא לא לשבור את הרצף.”
אז סיינפלד התחיל. יום אחרי יום.
לפעמים הוא כתב משהו טוב, לפעמים שטויות, אבל כל יום היה X.
אחרי כמה שבועות, הוא שם לב למשהו מעניין.
הוא כבר לא שאל את עצמו אם יש לו השראה.
הוא שאל רק שאלה אחת: “האם אני שומר על הרצף היום או שאני שובר אותו?”.
השרשרת הפכה להיות הדבר, לא התוצאה.
שנים אחר כך, כשכבר היה אחד הקומיקאים המצליחים בעולם,
הוא אמר: “הדבר שהחזיק אותי לא היה כישרון. זה היה שלא רציתי להיות זה ששובר את השרשרת”.
רוב האנשים עובדים מול יעד כלשהו. להוציא ספר, לרדת במשקל, להצליח בעסק.
אבל יעד רחוק לא מחזיק אותך ביום אפור.
לעומת זאת, זהות כן.
אדם ששומר על הרצף, שלא שובר שרשרת, שעושה את הדבר הקטן גם כשאין חשק.
אדם שלא אומר “אני צריך להיות רגוע יותר”, אלא “אני אדם שעוצר רגע לפני תגובה”.
גם אם היום זה החזיק עשר שניות בלבד.
מישהי שלא אומרת “אני רוצה לכתוב”, אלא “אני כותבת שורה אחת ביום”.
גם אם זה בלי השראה.
רצף קטן שמטפח זהות, והזהות עושה את העבודה.
