קרדיט: פיק-וורדס. תרגום: אימון יצירתי.
הכל היה טוב אצלי, אשה נפלאה, 3 ילדים שמביאים שמחה.
העסק התפתח בקצב כזה שאפשר היה לחיות ממנו והוא גם לא הצריך תשומת לב מיוחדת.
תחילה אפילו לא האמנתי, אחר כך התרגלתי וחשבתי שכך יהיה תמיד.
אבל אחרי 20 שנה הופיע סדק בחיים. התחיל בבן הבכור…
לי ההורים נתנו חינוך של פעם, וכשגדלתי, לימדו לא להתפזר,
אלא לבחור לעצמי בחורה כלבבי, להתחתן ולהקים משפחה.
כך עשיתי ומעולם לא התחרטתי. וגם את ילדיי לימדתי כך.
רק או שהזמנים השתנו, או שהבחורות נהיו אחרות,
אבל הבן שלי לא מצליח למצוא בחורה שתביט לו לעיניים,
ולא מתחת לחגורה – כלומר לארנק או לתחתונים.
יש לו כסף, לומד טוב, ניראה טוב, ולא מצליח למצוא.
והבחור מבואס, גם אנחנו דואגים לו, בקיצור נהיה פחות שמח בבית.
אחרי זה – נהיה גרוע יותר.
חמותי חלתה, לקחנו אותה לבית חולים ושם היא נפטרה לאחר שבוע.
בכינו הרבה.
חמי נשאר לבד, לא מסתדר.
זכיתי בחם וחמות מדהימים, לא הבדלתי בינם לבין הורי.
אז לקחנו את חמי אלינו, למזלנו יש מקום.
האשה מרוצה, הילדים מאושרים, הוא רגוע יותר.
הכל יכל להיות טוב, אבל!
לחמותי היה כלב, טרייר שחור. לקחנו אותו אלינו, לצערנו.
נושך וקורע הכל, נושך גם את הילדים. נובח עלי, צריך לטייל איתו רק בזוג.
הזמנתי רופאים, מאלפים, לא ספרתי את הכסף, רק שילמדו אותנו איך להיות איתו.
לא עזר כלום.
אמרו קל יותר להרדים.
אבל אז… חמי אמר שכשהלב ימות אז יגיע גם תורו.
אז הכלב נישאר איתנו.
הילדים הולכים בקיץ בבגדים ארוכים – מחביאים ממני את הנשיכות, מרחמים על סבא.
לקראת הסתיו הכלב בכלל השתגע, התחיל ליילל ולנשוך לעצמו את הפרווה.
מסתבר שצריך גם לספר אותו.
עברנו בכל סלוני הכלבים, אף אחד לא לוקח כאלה בעייתיים.
לבסוף, אנשים יודעי דבר המליצו על מומחה אחד שיהיה מוכן.
התקשרנו וקבענו ל 7 בבוקר.
אני מביא אותו, גורר אחרי. החיה מתנגדת כמו משוגעת.
יוצאת נערה צעירה קטנת מימדים.
כך וכך אני מספר, כמה כסף שתרצי, אפילו תחת הרדמה.
היא לוקחת מידיי את הרצועה, אומרת לחזור בעשרה לעשר וברוגע מובילה אותו פנימה.
אני חוזר כמו שאמרו לי.
מסתכל, הנערונת הזאת גוזרת פרווה בין האצבעות לכלב יפה ומפואר.
ההוא עומד על השולחן, גאה, לא זז, כמו סמל במצעד, ובפה כדור גומי כחול.
הבטתי כמו על הצגה.
ורק כשהוא ליכסן אלי את עיניו, הבנתי שזה הכלב שלי.
והנערונת אומרת לי:
“טוב שהגעת בזמן, אני אראה לך איך לצחצח לו שיניים ולגזור ציפורניים.”
כאן לא התאפקתי, איזה שיניים!
סיפרתי לה את כל הסיפור כמו שהוא היה.
היא חשבה וענתה לי:
“אתה צריך להיכנס למצב שלו.
אתה הרי יודע שהבעלים שלו נפטרה, והוא לא יודע את זה.
להבנתו גנבת אותו מהבית כשהבעלים שלו לא הייתה ואתה מחזיק בו בכוח.
בייחוד שגם הסבא עצוב.
ומכיוון שלברוח הוא לא יכול, הוא מנסה לעשות הכל שתזרקו אותו מהבית.
דבר איתו כמו אדם לאדם, תסביר, תרגיע…”
שמתי את הכלב ברכב, נסעתי ישירות לביתה הישן של חמותי.
פתחתי, ריק שם, ריח של בית שלא חיים בו. סיפרתי לו הכל, הראיתי.
הכלב הקשיב. לא האמין אבל גם לא נבח.
לקחתי אותו לבית הקברות, הראיתי את הקבר.
כאן פגשנו גם את השכן של חמותי שביקר קרובי משפחה.
דיברנו עליה, קראנו הספד.
ופתאום הכלב הבין!
הרים את הראש והתחיל ליילל, לאחר מכן נשכב ליד הקבר ושכב שם הרבה זמן,
עם הראש בין הרגליים. לא זירזתי אותו…
כשהוא קם בעצמו, הלכנו לרכב.
דיירי הבית לא זיהו את הכלב, וכשזיהו, לא האמינו שזה אכן הוא.
סיפרתי איך הספרית החכימה אותי ומה יצא מזה.
הבן לא שמע עד הסוף, לקח את המעיל, מפתחות הרכב, וביקש את הכתובת של הספרית.
– “למה לך?”, אני שואל.
– “אבא אני אתחתן איתה.”
השתגעת לגמרי אני אומר לו. אולי היא בכלל לא בשבילך.
– “אבא, אם היא הבינה את מצבו של הכלב, אז היא לא תבין אותי?”
בקיצור, אחרי 3 חודשים הם התחתנו.
עכשיו מגדלים 3 נכדים.
והכלב? נאמן, רגוע, ממושמע, מאוד חכם וטוב עם הנכדים.
הם גם מצחצחים לו שיניים בערבים.