אחות בשם ברוני וייר, עבדה שנים רבות בהוסטל בארה”ב, עם אנשים שנשאר להם מספר חודשים לחיות.
היא החליטה לבדוק איתם על מה הם הכי מתחרטים וניהלה רישום מסודר של התשובות.
מכך נולד רב המכר שלה “חרטות מובילות של גוססים”.
המעניין הוא שהיא שמה לב ל 5 דברים עיקריים שהמשיכו לחזור על עצמם,
ועל כולנו לשים לב אליהם במהלך חיינו:
1. הלוואי והיה לי את האומץ לחיות חיים נאמנים לעצמי, לא החיים שאחרים ציפו ממני.
“זאת הייתה החרטה הנפוצה מכולן.
כשאנשים מבינים שחייהם כמעט הסתיימו ומביטים עליהם לאחור במבט צלול,
קל לראות כמה חלומות נעלמו מבלי להיות מסופקים.
רוב האנשים לא ניסו אפילו מחצית מהחלומות שלהם ונאלצו למות בידיעה שאלו היו הבחירות שהם עשו או לא עשו.
בריאות מביאה חופש שמעטים מבינים אותו, עד שכבר אין להם אותו.”
2. הלוואי ולא עבדתי קשה כל כך.
“זה הגיע מכל גבר שטיפלתי בו בהוסטל. הם התגעגעו לילדות של ילדיהם ולמערכות יחסים.
גם נשים דיברו על כך, אבל מכיוון שהיה מדובר בדור הותיק רבות מהנשים לא עבדו.
לכל הגברים שטיפלתי בהם הייתה חרטה עמוקה על כך שבילו כל כך הרבה זמן מחייהם בעבודה.”
3. הלוואי והיה לי את האומץ לבטא את הרגשות שלי.
“אנשים רבים מדכאים את הרגשות שלהם על מנת לחיות בשלום עם אחרים.
כתוצאה מכך הם מתפשרים על קיום בינוני ולעולם לא הופכים למי שהם יכולים להפוך.
רבים פיתחו מחלות בגלל המרירות וההתנגדות הפנימית שנוצרה בעקבות כך.”
4. הלוואי והייתי נשאר בקשר עם חברי.
“לעתים הם לא העריכו כמו שצריך את הערך של חברים ותיקים עד שנשארו להם מספר שבועות לחיות,
ולא תמיד היה ניתן לאתר את אותם חברים.
רבים כל כך נתפסו בשגרת החיים שלהם שהם שחררו חברויות זהב לאורך השנים.
היו חרטות עמוקות רבות על חוסר נתינת זמן ומאמץ לחברויות. כולם מתגעגעים לחברים שלהם כשהם גוססים.”
5. הלוואי והייתי נותן לעצמי להיות שמח יותר.
“זה אחד הנפוצים באופן מפתיע. רבים לא הבינו עד לקראת הסוף שאושר הוא בחירה.
הם נשארו תקועים בתבניות והרגלים ישנים.
ה”נוחות” של המוכר חלחלה לתוך הרגשות שלהם כמו לתוך החיים הפיזיים שלהם.
הפחד משינוי גרם להם להעמיד פנים בפני אחרים, ובפני עצמם, שהם מרוצים,
בזמן שעמוק בפנים הם רצו לצחוק כמו שצריך ולהחזיר את השטותניקיות לחייהם שוב.”
מה החרטה הכי גדולה שלך עד כה?
ומה אתה מתחייב לעשות או לשנות לפני שתמות?
