לקחתי היום את בתי מבית הספר.
בזמן שחיכיתי ראיתי שיחה מתנהלת בחצר בית הספר – אמא של ילדה אחת, נראה שמכתה ד’, דיברה עם המורה.
הילדה סידרה את התיק באיטיות לא רחוק מהן. המורה הייתה לא מרוצה.
– “… היא מוסחת, לא שמה לב, לא אוהבת מתמטיקה, קופצנית, כמה אפשר לקפוץ, זה הרי בית ספר, לא גן ילדים.”
אמא הקשיבה למורה והסתכלה בעיניים זועמות על הבת.
– “את שומעת? נגה, את שומעת? בואי לכאן!”
נגה בזמן הזה בחוסר רצון שמה את הסווצ’ר הסגול שלה. אחר כך נלחמה הרבה זמן עם הקפוצ’ון והילקוט, לבסוף התקרבה.
– “הבנת על מה דיברנו? את לא מתנהגת טוב. אצטרך לספר הכל לאבא”
הילדה סקרה בשתיקה את המגפיים שלה. גם הם היו סגולים כמו הסווצ’ר.
– “אבא יכול להתקשר אלי, אני אספר לו הכל בעצמי”, ציינה המורה.
– “נהדר! נגה, את שומעת? מחר אבא ידבר עם המורה!”, בנצחון סיימה אמא.
נגה המשיכה לסקור את המגפיים. היא עמדה מול אמא והמורה – לבד.
הן – שתיים, מהצד השני. ממול. הלבנים נגד השחורים. או להיפך.
בסיטואציה הספציפית הזאת אני בכלל אף אחת.
אני לא מכירה לא את האמא, לא את הילדה ולא את המורה.
ובוודאי לא את האבא של הילדה, שמתכוונים להתקשר אליו מחר לשיחה.
אבל אני יודעת דבר אחד! באותו הרגע שבו התאחדת עם מישהו נגד הילד שלך,
גם אם רק לדקה, גם אם במשהו קטן, גם אם זה צודק,
ברגע הזה – אתה מאבד קצת את הילד שלך.
אסור לך לשחק בצד הנגדי.
לעולם. גם אם הילד לא צודק אלף פעמים. אם אתם בצד אחד – זאת הבעיה המשותפת שלכם.
ואתם תפתרו אותה ביחד. אחרת הוא נשאר לבד.
כל מה שצריך ברגע הזה – זה להיעמד בצד הילד שלך. אפילו פשוט פיזית.
לעשות צעד ולהעביר את הגוף המתלהם שלך לצד אחר. לעמוד ליד. לא ממול – אלא ליד. זה הכל!
אנחנו – יחד.
כן, יוסטון, יש לנו בעיה. אנחנו קופצניים ולא אוהבים מתמטיקה. יוסטון, כמה אפשר לקפוץ?
אבל, אנחנו – ביחד. ואנחנו – בסגול.
