צייר. סיפור על הבורא.

מאת: אירינה סמינה. תרגום ועריכה: אימון יצירתי.

הוא נהיה צייר פשוט כי אחרי בית הספר היה צריך להירשם לאנשהו.

הוא ידע שהעבודה צריכה להסב הנאה,
והוא אהב לצייר – כך התקבלה ההחלטה: הוא נרשם ללימודי אומנות.
“על מנת לעשות אימפורביזציה, צריך קודם ללמוד לנגן לפי התווים”,
הצהיר הפרופסור לאומנות.
“אז תתכוננו, נתחיל מהאלפבית”.
והוא התחיל ללמוד “לנגן לפי התווים”.
ציור של כדור, אגרטל, קובייה… אור, צל, חצי צל….
אנטומיה, פרספקטיבה, קומפוזיציה…
הוא למד הרבה דברים חדשים – איך למתוח את הבד, להכין צבע לבד,
להפוך את הבד לעתיק ואיך להשיג מעברי צבע עדינים ומדויקים ביותר.

המרצים שיבחו אותו, ופעם הוא שמע ממנחה שלו: “אתה צייר מאלוהים!”.

“ואחרים לא מאלוהים?”, הוא חשב לעצמו, אבל אין מה להגיד, זה היה נעים לשמוע.
השנים הסטודנטיאליות נשארו מאחור, וכעת היה לו תואר באומנות,
ידע רב, יכולות גבוהות ונסיון, והגיע הזמן לתת בחזרה.
אבל… משהו הלך אצלו לא כמו שצריך.

זה לא שהוא לא הצליח ליצור, ולא שהפסיק לאהוב את זה.
אולי הוא פשוט התבגר וראה את מה שלא ראה מקודם.
וזה מה שהוא ראה: סביבו החיים רצו בקצב שלהם, ושם האומנות מזמן נהייתה למוצר,
ומי שהצליח היה לאוו דווקא זה שהיה לו מה להגיד לעולם – אלא יותר אלו שידעו להגיש את זה נכון,
למכור את העבודות, להיות במקום הנכון בזמן הנכון, עם האנשים הנכונים.
הוא לצערו לא למד זאת.

הוא ראה איך חבריו מתרוצצים בחיפוש עצמי.

חלקם נשברים, מטביעים את צערם באלכוהול, מדרדרים…
הוא ידע: לעתים האומנים הקדימו את זמנם,
והציורים שלהם קיבלו הערכה ומחיר טוב רק לאחר המוות של האומן,
אבל הידע הזה לא ממש ניחם אותו.
הוא מצא עבודה שבה שילמו טוב, ימים שלמים פיתח עיצובים לפליירים, כרטיסי ביקור, כריכות,
ואפילו קיבל מזה הנאה מסוימת, אבל צייר פחות ופחות.

עבודה, בית, טלוויזיה, שיגרה…

לעתים יותר ויותר קרובות הוא היה תוהה:
“האם זאת השליחות שלי? האם זה מה שחלמתי עליו? מתי אתחיל לצייר את חיי?
ואם אתחיל – האם אצליח? ומה עם ‘צייר מאלוהים’ “?
הוא הבין שהוא לאט לאט הופך לזומבי, שמבצע בכל יום רשימת משימות ופעולות,
וזה הלחיץ אותו.

על מנת לא להשתגע מהמחשבות הללו, הוא התחיל בסופ”שים ללכת עם כן הציור שלו לשדרת האומנים,
היכן שישבו אומנים ועמדו דוכנים מכל הבא ליד. וכאן הייתה תחרות…
אבל לא היה אכפת לו מהתחרות, הוא רצה פשוט ליצור.
הוא החל לצייר דיוקנאות לפי הזמנה.
נייר, עפרון, 10 דקות – והדיוקן מוכן.
שום דבר קשה למקצוען – צריך רק לדעת להדגיש את הפרטים,
לשמור על הפרופורציות וקצת להחמיא למזמין, טיפה לייפות.
הוא עשה זאת במיומנות, אנשים אהבו את הדיוקנאות שלו.
גם דומה, גם יפה, טוב יותר מבחיים. הוא קיבל מחמאות לעתים ומכל הלב.

כעת נהיה לו שמח יותר לחיות.

אבל הוא הבין בוודאות שלקרוא ל”אומנות” הזו שליחות היה קצת מוגזם.
למרות שעדיף כך מאשר שום דבר.
באחת הפעמים שהוא עשה עוד דיוקן, מולו ישבה אשה, כבר לא צעירה, עם אף ארוך,
והוא היה צריך להתאמץ כדי “לעשות יפה”.
עם האף כמובן לא היה מה לעשות, אבל היה משהו בפנים שלה שחיבר אליה (אולי טוהר מסוים?),
אז על זה הוא שם דגש. יצא לא רע.

– “מוכן”, – הוא אמר והושיט את הדיוקן לאשה.
האשה בחנה את הדיוקן הרבה זמן ואחר כך הרימה את המבט אליו,
כך שהוא אפילו התחיל למצמץ – המבט שלה היה עד כדי כך חד.

– “משהו לא בסדר?”, – הוא שאל בבלבול.

– “יש לך שליחות”, אמרה האשה, “אתה יודע להביט לעומק הנשמה”.

– “כן, ממש הרנטגן”, – הוא חייך.
– “זה לא זה”, היא הנידה את ראשה, “זה כאילו אתה מצייר את הנשמה…
הנה אני מביטה ומבינה: למעשה אני כזאת, כפי שציירת. וכל מה שמבחוץ – זאת מסכה.
זה כאילו הורדת שכבת צבע עליונה ומתחתיה – יש יצירת אומנות.
והיצירה הזו – היא אני. עכשיו אני יודעת את זה בוודאות! תודה.”
– “כן, בשמחה”, הוא ענה במבוכה, כשהוא מקבל את התשלום הרגיל שלו על הדיוקן.
האשה הייתה די מוזרה. “מצייר את הנשמה!”
למרות שבעצם מי יודע מה הוא צייר שם? אולי את הנשמה…
הרי לכל אחד יש את השכבה החיצונית, זאת שנדבקת לאורך החיים.
והרי הטבע ברא כל אחד כיצירת אומנות, בזה הוא כאומן היה בטוח לחלוטין!

כעת הציור שלו התמלא משמעות חדשה.

לא, הוא לא הכניס טכנולוגיה חדשה – אותו הנייר והעפרון, אותן 10 דקות,
פשוט המחשבות שלו כל הזמן חזרו לכך שצריך להוריד את שכבת הצבע העליונה,
על מנת שתתגלה יצירת האומנות שתחתיה.
נראה שזה עבד לו.
הוא מאוד אהב לראות את התגובה הראשונית של המצויר – לאנשים היו הבעות מאוד מעניינות.
לפעמים הגיעו אליו אנשים שהנשמה שלהם הייתה מפחידה בהרבה מה”שכבה העליונה”,
ואז הוא חיפש איזשהם כתמים בהירים וחיזק אותם.
תמיד אפשר למצוא את הכתמים הבהירים אם ממקדים את הראייה בזה.
בכל אופן, עד עכשיו לא יצא לו לפגוש אדם שהוא לא מצא בו משהו טוב.

– “שומע, אחי!”, פעם פנה אליו אדם מלא ונמוך קומה במעיל שחור,
“… זוכר… ציירת את חמתי בסופ”ש שעבר?”.
את החמות הוא זכר, היתה דומה לקרפדה זקנה,
והבת שלה – שכשתזדקן תהיה עכברוש, וגם הגבר הזה היה איתם, נכון.
כשצייר את החמות הוא היה צריך לאמץ את כל דמיונו, על מנת להפוך את הקרפדה למשהו סביר,
למצוא בה לפחות משהו טוב.
– “נו?”, הוא שאל בזהירות, לא הבין לאן כיוון השיחה.
– “אז זהו… היא השתנתה. לטובה.
איך שמסתכלת על הדיוקן – נהיית בן אדם.
וככה, בינינו, כמה שאני מכיר אותה – הייתה תמיד קרפדה…”

הצייר גיחך בלי להתכוון: אז הוא לא טעה, ראה את זה נכון…
– “אז זהו, רציתי לשאול אותך: אתה יכול לשרבט אותה בשמן?
שיהיה כבר על בטוח! לחזק את האפקט זאת אומרת… לא תהיה לי בעיה עם מחיר, אל תדאג!”
– “למה לא בעצם? אני יכול בשמן, ברוטב, במיונז. רק בשמן לא משרבטים, אלא מציירים.”
– “כן-כן! תצייר אותה הכי טוב שיש, אשלם על הכל כמו שצריך!”
הצייר נהיה שמח, אם כבר מציעים – למה לא לנסות?
ניסה, צייר.
החמות נשארה מרוצה, הגבר גם, ואשתו דרשה שיציירו גם אותה. כנראה מקנאה.
כאן הצייר עשה כמיטב יכולתו, ירדה עליו המוזה – חיזק את מה שמושך בה, הוסיף רכות,
הבהיר את טוב הלב… יצאה מלכה אמיתית!

והגבר כנראה היה בעל לב רחב וסיפר על ההתרשמות שלו במעגלי חברים.

ההזמנות החלו לזרום אחת אחרי השנייה.

החלו לדבר על הצייר שהדיוקנאות שלו משפיעים לטובה על החיים:
במשפחות נוצר שלום בית, הנשים נהיות יפות יותר, הרווקות מתחתנות,
הגברים נהיים גבריים וג’נטלמנים יותר.
עכשיו כבר לא היה זמן ללכת בסופ”שים לשדרת האומנים,
וגם את העבודה המשרדית הוא עזב ללא שום חרטה.
הוא עבד בביתם של המזמינים, כולם היו עשירים, שילמו ביד רחבה, העבירו מפה לאוזן.
הספיק לו לצבעים, לבדים, לאוכל טעים.
הוא מכר את הדירה, קנה גדולה יותר עם סטודיו לציור, עשה שיפוץ טוב.
היה נדמה שהוא בא אל הנחמה והנחלה.

אבל שוב החלו להגיע אליו המחשבות: האם זוהי השליחות שלו – לצייר כל מיני “קרפדות” ו”עכברושים”,
להפעיל את כל המאמצים על מנת למצוא בהם משהו טוב ומואר?
כלומר, כמובן זה דבר טוב לעשות אותו, וטוב לעולם, אבל אבל… נפשו לא הייתה רגועה,
כאילו היא קראה לו לאנשהו, ביקשה משהו, אבל מה? הוא לא הצליח לשמוע.

יום אחד נהיה לו חשק חזק מאוד ללכת ולהשתכר.

כדי להתעלף ולא לזכור אחר כך כלום.
המחשבה הפחידה אותו: הוא ידע היטב כמה מהר אנשים יצירתיים מדרדרים בדרך הזאת עד לקרקעית,
וממש לא רצה להיות כמוהם.
היה צריך לעשות משהו והוא עשה את הדבר הראשון שהגיע לראשו:
ביטל את כל הפגישות, לקח את כן הציור והכסא המתקפל והלך לשדרת האומנים.
הוא החל ישר לעבוד בקדחתנות – לעשות רישומים של הרחובות, אנשים, פארק, מה שמעבר לכביש.
נראה שהוקל לו…

– “סליחה, אתה מצייר דיוקנאות? ככה שישר מקבלים?”,
שאלה אשה צעירה, אך עם עיניים מלאות בסבל, כאילו היא בכתה הרבה.
אולי מישהו נפטר אצלה, או צרה אחרת…
– “מצייר. 10 דקות – ומוכן. את רוצה דיוקן שלך?”
– “לא, של הבת.”

ואז הוא ראה את הילדה – השתנק והשתעל.

הילדה בת כ 6 שנים הייתה דומה לעב”ם: למרות היום החם היא הייתה עטופה במעיל אפור,
ואפילו היה קשה להבין אם מדובר בילד או ילדה, על הראש – כובע חם ומחודד,
על הפנים – מסכה שקופה ועיניים… עיניים של אדם זקן, שחווה הרבה מאוד כאב בחייו ומתכונן למות.
היה בהן מוות, בעיניים האלה, זה מה שהוא ראה בהן בוודאות.

הוא לא שאל יותר כלום.

כאלה ילדים הוא ראה בטלוויזיה וידע שלילדה כנראה יש סרטן, או מחלה סופנית אחרת,
המערכת החיסונית כבר כמעט לא מתפקדת – ולכן יש את המסכה, כי הסיכויים לחיות הם מינימליים.
לא ברור מאיפה ולמה הוא ידע זאת, אבל היה בטוח בכך.
העין המנוסה של צייר ששמה לב להכל, רואה את כל הפרטים… הוא הביט שוב באמא – כן, כך זה היה, היא ידעה.
מבפנים היא כבר התכוננה. כנראה גם את הדיוקן רצתה כי הוא יהיה האחרון.
לפחות שישאר זכרון…

– “שבי נסיכה, עכשיו אני אצייר אותך”, הוא אמר לילדה עב”ם,
“רק אל תסתובבי ואל תקפצי אחרת לא יצא”.

הילדה כנראה לא ממש יכלה להסתובב ולקפוץ, היא זזה בזהירות,
כאילו מפחדת שגופה הקטן יתפורר מתנועה אחת לא נכונה.
היא התיישבה, שמה את ידיה על הברכיים, בהתה בו בעיניים של צב חכם עם נסיון חיים, וקפאה במקומה.
כנראה, ילדות שלמה בין בתי חולים, שם לומדים להיות סבלניים במהרה, אחרת לא שורדים.
הוא אסף את עצמו, ונדרך במאמץ לראות את הנשמה שלה, אך משהו הפריע – או שהמעיל חסר הצורה,
או שהדמעות בעיניים, או שהידיעה שהטכניקות הישנות לא יעבדו כאן, צריך משהו חדש מהיסוד, פתרון יוצא דופן.

והפתרון הזה נמצא!

פתאום הוא חשב לעצמו:
“איך היא הייתה יכולה להיות אם לא המחלה?
לא המעיל חסר הצורה, אלא שמלה, לא הכובע על הראש הקירח, אלא צמות עם סרט?”.
הדמיון החל לעבוד, היד החלה לצייר מעצמה משהו על הנייר, התהליך החל.
הפעם הוא עבד לא כמו תמיד, השכל בטוח לא השתתף בתהליך, הוא התנתק, ונדלק משהו אחר.
אולי הנשמה. הוא צייר עם הנשמה, כך כאילו הדיוקן הזה יכל להיות לא האחרון של הילדה אלא האחרון שלו אישית.
כאילו הוא זה שהיה צריך למות ממחלה סופנית, ונשאר מעט מאוד זמן, אולי סך הכל אותן 10 הדקות.

– “מוכן.”, הוא תלש את הדף מהכן, “תראי איזו יפה את!”.

האם והבת הביטו בדיוקן. אבל זה לא בדיוק היה דיוקן ולא בדיוק מה”מציאות”.
על הנייר הייתה ילדה עם שיער בהיר ומתולתל, בשמלה קיצית, רצה עם כדור על הדשא.
פרחים בין הרגליים, שמש ופרפרים מעל הראש, חיוך רחב ואנרגיה מתפרצת.
ולמרות שהדיוקן היה מצויר בעפרון רגיל, משום מה היה נדמה שהוא צויר בצבע,
שהדשא – ירוק, השמיים – כחולים, הכדור – כתום, והשמלה – אדומה עם נקודות לבנות.

– “מה אני כזאת?”, נשמע קול עמום מהמסכה.
– “כזאת-כזאת”, הבטיח לה הצייר,
“כלומר עכשיו אולי לא כזאת, אבל בקרוב תהיי. זה דיוקן מהקיץ הבא. אחד לאחד, מדויק יותר מצילום”.
האם נשכה את השפה, הביטה לאנשהו מעבר לדיוקן. כנראה החזיקה את עצמה בכוחותיה האחרונים.
– “תודה. תודה לך.”, היא אמרה וקולה נשמע עמום כאילו גם עליה הייתה מסכה בלתי נראית,
“כמה אני חייבת לך?”.
– “מתנה”, הניף את ידו הצייר, “מה שמך נסיכה?”
– “אנה… ”
הוא שם על הדיוקן את החתימה שלו והשם “אנה”. וגם כתב תאריך – של היום ושנה – של שנה הבאה.
– “קחו! בקיץ הבא אני מחכה לכם. תגיעו!”.

האם הכניסה את הדיוקן לתיק שלה, לקחה במהירות את הילדה ביד והלכה.
אפשר היה להבין אותה – כנראה כאב לה, הרי היא ידעה שהקיץ הבא לא יגיע.
אבל הוא לעומת זאת לא ידע את זה, ולא רצה לדעת את זה!
והוא ישר החל לצייר – קיץ, שדרת האומנים, הנה הוא עצמו יושב,
והנה בשדרה מגיעות שתיים – אשה מאושרת וחייכנית וילדה מתולתלת עם כדור ביד.
הוא יצר מציאות חדשה עם השראה, הוא אהב את מה שיצא.
יצא מאוד אמיתי! ושנה, לכתוב את השנה הבאה! שהנס ידע מתי עליו לקרות!

– “יוצר את העתיד?”, שאלה מישהי בסקרנות, מאחורי גבו.

הוא הסתובב – עמדה שם יפייפיה מדהימה, כזאת שאפילו אתה לא יודע איך לקרוא לה.
מלאך אולי? רק האף אולי קצת ארוך…
– “זיהית?”, חייכה אשה-מלאך,
“פעם אתה יצרת את העתיד שלי. כעת – את העתיד של הילדה הזאת. אתה בורא אמיתי! תודה… ”
– “איזה מן בורא אני?”, נפלט לו,
“סתם, צייר-חובב, גאון שלא מימש את עצמו… אמרו שיש לי כשרון מאלוהים,
ואני… מצייר פה ושם, מנסה להבין מה השליחות שלי.”
– “ועדיין לא הבנת?”, חייכה אישה-מלאך,
“אתה יכול לשנות את המציאות. או שזאת לא שליחות בשבילך?”.
– “אני? לשנות את המציאות? זה אפשרי בכלל?”
– “למה לא? לצורך זה לא צריך הרבה! אהבה לאנשים. כשרון. כח האמונה. בעצם, זהו.
ויש לך את זה. תביט עלי – הרי הכל התחיל ממך! מי הייתי? ומי אני כעת?”.
היא שמה יד מעודדת על כתפו, כאילו עטפה בכנף, חייכה והלכה.
– “ומי את עכשיו?”, הוא נזכר לצעוק את השאלה באיחור.
– “מלאך!”, היא הסתובבה תוך כדי הליכה, “מודה לך הבורא!”.

… גם עכשיו אפשר למצוא אותו בשדרת האומנים.
כן ציור ישן, כסא מתקפל, מזוודה עם כלי ציור, מטרייה גדולה…
תמיד יש תור אליו, אגדות עליו עוברות מפה לאוזן.
אומרים שהוא רואה באדם את מה שחבוי עמוק בפנים, ויכול לצייר את העתיד.
ולא סתם לצייר – לשנות אותו לטובה.
מספרים גם שהוא הציל לא מעט ילדים חולים בכך שהעביר אותם למציאות אחרת בציוריו.
יש לו תלמידים, חלקם ירשו את המתנה הקסומה שלו וגם כן יכולים לשנות את העולם.
בייחוד בולטת מביניהם ילדה בהירה ומטולטלת בת כ 14,
היא יודעת להוריד את הכאב הגדול ביותר דרך ציורים, מכיוון שמרגישה כאב של האחר כאילו היה שלה.

והוא מלמד ומצייר, ומצייר… אף אחד לא יודע את שמו,
כולם פשוט קוראים לו – הבורא.
טוב, כזאת שליחות יש לבן אדם…