הגיע זוג, בעל ואשה בשנות ה 40, פגישה ראשונה, האשה מעט חיוורת, הבעל נראה עצבני.
מתיישבים, מציעה להם תה או קפה, האשה לוקחת כוס מים.
אני מעט עייפה, פגישה חמישית היום, לא הספקתי לאכול, ויחד עם זאת יש בי משהו מאוד שלוו.
– “פעם ראשונה שאני אצל פסיכולוגית!”, אומר הגבר בעצבנות,
כל כולו מייצג באופן אילם שהכריחו אותו לבוא.
– “אני מאמנת אישית”, אני מתקנת, “אוקיי, ועל מה רציתם לדבר?”
“מה על מה?! יש לנו בת. מפגרת!”, הוא זועם.
– “מפגרת – זה אבחון פסיכיאטרי”, אני עונה בעייפות,
“מהבחינה הזאת מפגרת?”
הגבר כבר מביט בי כעל מפגרת.
אחר כך מעביר את המבט לאשתו עם שאלה אילמת:
‘למי בכלל הבאת אותי?!!!’
אשתו התכווצה, יושבת על קצה הספה, מסתכלת לצד אחר.
את הידיים סגרה בין הברכיים.
הוא מקמט את המצח בתסכול, מסתובב אלי, שותק. גם אני.
הוא לא מתאפק. כועס עוד יותר.
– “הרי את כאילו מאמנת, נכון? המ. אז תסבירי לי, מה לעשות איתה?”
– “עם מי?”
– “עם הבת!!!!”
– “למה, מה יש לה?”
הגבר מעגל את עיניו בהלם מהטיפשות שלי ומחוסר יכולתי לקרוא מחשבות.
שוב מסתובב לאשתו בהבעה של: ‘איפה מצאת את המפגרת הזאת?’,
אבל אשתו לוחמת מנוסה, יושבת מבלי להרים עיניים,
ורק לפי איך שהפנים שלה מחווירות,
אני מבינה – כל הכוחות שלה הלכו על להביא את בן זוגה אלי.
– “היא בת 15, ומתנהגת כמו, כמו…”
– “כמו?”
– “אני בא הביתה. אחרי עבודה. הנעליים שלה עומדות באמצע הסלון.
אני אומר לה – ‘את יודעת לעשות לפחות משהו בחיים האלה? את הנעליים לפחות תשימי במקום’.
מאה פעם אומר לה, שימי את הנעליים בצד, לא, כמו מפגרת לא מבינה כלום.
הכל בחיים מגיע לה בקלות. הנה, שברה את הפלאפון. לא מעריכה.
לא משתפת איתי כלום. מדברת לא יפה לאמא שלה. לא עושה כלום בבית.
כל מה שאומרים לה – כמו עם הראש בקיר.
אז הנה, איך בדיוק להתנהג איתה?! איך למצוא שפה משותפת.
את הרי מאמנת, אז תייעצי!!! יש לך מתכון?”
– “יש”, אני עונה, ושוברת את חוקי הבסיס בטיפול.
– “ויש פתרון?”
– “יש”, אני בשוק מהחוצפה שלי עוד יותר.
אתם מבינים, יש אלגוריתם של אימון אישי. בייחוד של הפגישה הראשונה.
ואותי לימדו, שפגישה ראשונה – זה איסוף אינפורמציה, הבנת הצורך, יצירת חיבור.
אין שום טיפול עדיין. ובייחוד לא איזשהו פתרון.
מה יש לי…
– “הבנתי נכון, שאתה לא יודע איך לדבר עם הבת שלך ולא מצליח למצוא איתה שפה משותפת?”
– “נו כן, הרי אמרתי!”
– “פתרון יש, מאוד פשוט. אבל לא יודעת אם תתמודד איתו”, אני אומרת בשיא הכנות.
– “נו? תגידי!”
– “זה לא להגיד, זה צריך לעשות”.
– “מה לעשות?”
– “מה שם הבת שלכם?”
– “נטע”
אני לוקחת דף, כותבת עליו עם טוש “נטע, בת 15”,
שמה בפינה הרחוקה של החדר ומציעה לגבר לדמיין את בתו עומדת על הדף.
– “יצא לדמיין?”, אני שואלת.
– “כן”.
– “ועכשיו בצעדים איטיים תתקרב לדף. תעמוד עליו, תכנס לדמות של הבת שלך ותהיה היא.”
עם ספק ברור על הפנים הוא עושה את זה. עוצם את העיניים.
– “ועכשיו תגיד לי מה אתה מרגיש?”
– “בדידות נוראית. דמעות בגרון. רוצה לבכות.”
– “ממה?”
– “מעלבון. כולם מטרטרים, לא מרוצים. זה לא ככה, זה לא טוב.
לא מתחשק לחיות. אני כמו איזה פגע רע לכולם.”
– “מי זה כולם?”
– “נו כולם.”
– “מי?”
– “נו, אבא.”
– “ומה היית רוצה ממנו?”
– “שיפרגן לפחות פעם אחת. ישאל מה נשמע. שלא יצעק. ש… יתגאה בי.”
– “תיקח שאיפת אוויר ובנשיפה תצא מהדף”
הגבר ניגש בשתיקה לכסא, מתיישב. שקט. אשתו מנגבת את הדמעות.
– “הבנתי הכל”, פתאום הוא אומר כמעט בלחש, “הבנתי הכל.
גם אני הרגשתי ככה קטן. קיבלתי מאבי רק גערות וביקורת. עכשיו אני ככה. הבנתי הכל. תודה.”
20 דקות, ויכולנו לסיים את הפגישה.
—
💝 חדש! תכנית לשדרוג הזוגיות
סדרת תובנות במייל – ההרשמה חינם:
—
