לתמיד זכרתי את השיעור הזה….

קרדיט: פיק-וורדס. תרגום: אימון יצירתי.

זה היה עוד באמצע שנות השמונים.

נסעתי במונית שירות. במושב ליד השתגע ילד בן כ 6.
אמו הביטה ללא תגובה בחלון. והוא משך ומשך אותה בשרוול.
בחלון נראו עצים, גשם ירד, היה אפרורי.
הילד דרש או שכנע במשהו.

ואז פתאום האמא מסתובבת מהחלון אליו,
מושכת אותו חזק ביד אליה ולוחשת לו באיום:
– “מה אתה רוצה ממני?!”
הוא השתתק.
– “מה אתה רוצה, אני שואלת אותך?! אתה יודע בכלל מי אתה?!
אתה אף אחד! הבנת?! אתה אף אחדדד!!”
היא נשפה את זה לתוך הפנים שלו, פשוט שפכה את הכל.
הילד הביט בה והיה נדמה לי שהראש שלו רועד. או שזה אני רעדתי.

הרגשתי איך הגב שלי מזיע.

זוכר את המחשבה הראשונה שלי:
“יכול להיות שהיא אומרת לו את זה?! על מה היא חושבת?!”

– “לא יכולה לראות אותך.”
היא לחשה אליו.

“הרי הרגת אותו!”, אמרתי, אבל אף אחד לא שמע אותי.
במונית שירות המשיכו לנמנם אנשים כאילו כלום לא קרה. אני ישבתי בלי לזוז.
והילד לא בכה. היא זרקה את היד שלו ושוב הסתובבה לחלון.
הוא כבר לא השתגע, נהיה שקט פתאום בבת אחת.
בהה בגב הכסא הקרוע ממול ושתק.

ולי היה רצון לקום ומול כולם, עכשיו, פשוט לקרוע אותה לגזרים!
להגיד לה:
“זאת את אמא לא ראויה! זאת את אף אחת! הרי הרגת אותו!”
נשבע, הייתי עושה את זה, רק נוכחותו של הילד מנעה ממני.
עצמתי עיניים, התחלתי לקחת נשימות עמוקות, כדי איכשהו להרגע.
כשפתחתי את העיניים ראיתי סוכרייה.
בחור צעיר, ניראה סטודנט, בהיר כזה עם תלתלים, לבוש ג’ינס וחולצה,
הגיש לילד סוכרייה.
וגם אמר לו – “קח, זה בשבילך.”

הילד לקח. ומיד הבחור הושיט לו סוכריה נוספת.

הילד התעכב ולקח גם את השנייה.
לאחר מכן קרה משהו שקשה לי להיזכר בו ללא דמעות בעיניים.
הילד לא אכל את הסוכרייה, הוא נגע בידה של אמו.
היא לא הסתובבה אליו ישר.
אבל בסוף הסתובבה. וכנראה רצתה להרוג אותו סופית.
אבל הוא הגיש לה סוכריה.

היא הביטה בו, בסוכריה, ראיתי שהיא לא מבינה מה הולך.
אז הוא הכניס לה את הסוכרייה ליד.
היא כאילו קיבלה כוויה – ישר החזירה לו.
– “אני לא רוצה”, – היא אמרה.
שתי סוכריות היו מונחות על כף ידו. הוא לא הניח את היד.
– “תאכל בעצמך”, – היא אמרה והוסיפה בשקט, – “אני לא רוצה… באמת.”
אז הוא שם את הסוכרייה על הברכיים שלה.

לעולם לא אשכח את ההפסקה הזאת. את הבגרות.

מולי תוך מספר דקות הילד הזה הפך לגבר,
והיא מאשה כועסת וממורמרת הפכה לנערה יפה.
בכל אופן, כך אני הרגשתי.

היא שתקה. שתקה הרבה הרבה זמן.
הביטה בו כאילו ראתה בפעם הראשונה.
אחר כך חיבקה אותו.
והוא חיבק אותה. ואז הוא פתח את הסוכרייה והביא לה.
ועד שהיא לא שמה אותה בפה, גם הוא לא אכל.

הייתם מתארים לעצמכם דבר כזה?!
זה היה עוד הלם, אבל כבר מסוג אחר.

ואז חשבתי על עצמי.

חשבתי:
הנה, אתה יושב, כזה צדיק, רצית לקום, להאשים, רצית “לקרוע” אותה, לשנות.
ולא היית משיג כלום חוץ ממהומה.
והילד הזה, תראה, עד כמה הוא חכם, כמה גדול, הילד הזה ניצח בדרך אחרת.
וזה הגיע לי ישירות ללב, לדמעות בעיניים.
ועוד הבחור הצעיר הזה, שהביא לו שתי סוכריות, – חשבתי לעצמי,
הרי הוא לא סתם הביא שתיים.

הבטתי סביבי, בחלון האחורי של מונית השירות ראיתי את הבחור הצעיר הזה,
הוא הלך ברחוב הגשום.
והאם ובנה ישבו כשראשיהם מונחים זה על זה. כמו זוג צעיר ואוהב!
כאן הנהג הודיע שהגענו לתחנה שלי. כשיצאתי נגעתי בידו של הילד.
בכך אמרתי לו “תודה”.
לא חושב שהוא הבין וזה גם לא חשוב. זכרתי את השיעור הזה לתמיד.

זכרתי אומנם, אבל היו צריכים לעבור שנים על מנת שזה יכנס למודעות שלי.
זה החינוך האמיתי. שלא כל המבוגרים יודעים עליו. שרק דוגמה אישית מחנכת.
לא בצעקות, לא בהאשמות, לא במכות, לא. רק דוגמה עובדת, שום דבר אחר לא.
והילד הזה הראה דוגמה. גם לה וגם לי. והוא שינה אותנו.

איפה אתה היום ילד? מה עושה היום?
כמה שאנחנו צריכים אותך ואנשים כמוך בחיים.