לעולם, אתם שומעים, ל-ע-ו-ל-ם אל תצרחו על ילדיכם!

קרדיט: פיט-פור-בריין. תרגום ועריכה: אימון יצירתי

מישהו פעם אמר משפט נדיר ביופיו ועומקו:

“להיות הורה – זה לא על איך לגדל את הילדים שלך, אלא על איך לגדול בעצמך.”

אך בחיים ילדים נולדים לעתים לאנשים לא בוגרים ולא מוכנים לחלוטין,
שבעצמם עוד לא גדלו ממכנסי הילדות שלהם, עוד לא מוכנים להיות הורים,
וזה בכלל לא משנה בני כמה הם – עד 20 או אחרי 30.
להיות הורה – זאת עבודה. והיא צריכה להתחיל בעבודה על עצמך.
על מנת שבחיים לא יקרו סיטואציות כמו אלו:

מוסקבה, מוקדם בבוקר, אולם טיסות יוצאות, בית קפה בקומה השנייה.

בשולחן לידי יפיוף אגרסיבי עם ילד כבן 5.
הילד לוחש משהו כשהוא מתכופף לצלחת. צרחות האב מקפיצות אותי:
– “לאן לשירותים???! לאן לשירותים?? שאלתי אותך לפני 5 דקות – מה אמרת??
מה אמרת לי אני שואל אותך? עכשיו תשתין במכנסיים, יאללה, לשירותים הוא צריך!!”
אני מסתכלת על האב בתשומת לב. הוא צורח ככה שיוצא לו רוק מהפה, צועק הרבה זמן ועם קללות,
נהיה אדום ומכווץ אגרופים. הילד נהיה אדום לגמרי ומשפיל את הראש עוד יותר.
אני אומרת בשקט:
– ילדים בגיל הזה עוד לא יכולים לדעת מתי הם ירצו לשירותים.
האב מסתכל עלי בזעם, אני מביטה בו. כעבור רגע הוא זורק לילד – “בוא!”
ולוקח את הילד שראשו עדיין מושפל מבית הקפה.

***

ת”א, צהריים, חוף ים, המון אנשים.

אני הולכת בעצלתיים, מתכננת לקנות גלידה. פתאום שומעת צעקות
לא רחוק ממני, קהל מתחיל להיווצר שם.
אני מביטה – ליד המקלחות יש צווחות גבריות נוראיות:
– “תתרחקי ממני! תתרחקי ממני אמרררתי!! מה אמרתי לך – את לא מבינה??
עכשיו תקבלי ממני! תלכי לידי!! תתרחקי!!”
גבר בתחתונים וכפכפים צורח, כשהוא רועד ומקפץ, על ילדה כבת 5.
הילדה עומדת מולו מבוהלת, הראש מוכנס לכתפיים. אני לא מבינה כלום. גם האנשים בחוף.
הוא מתקדם, הילדה הולכת ליד. הצווחה לא נורמלית לחלוטין, נשברת ואגרסיבית, ממשיכה.
– “תתרחקי, אמרתי! תלכי ליד! את לא שומעת! את לא מבינה?? להחטיף לך??”
את פני הילדה לא רואים, הראש שלה מוכנס לכתפיים. אשה ניגשת אליו ונוגעת לו בכתף.
הוא קופץ. “עוד פעם אחת תצעק – אקרא למשטרה”, היא אומרת.
“לכי קיבינימאט!” – צווח האיש – “זאת הילדה שלי!!”
אבל הצווחה מפסיקה והם הולכים – הוא בעצבים ובצעדים גדולים והילדה במהירות לידו.

***

מוסקבה, לילה, אולם טיסות נכנסות, ביקורת דרכונים. תור.

הילדים משתעממים מההמתנה. ילד כבן 5 קופץ מהתור וחזרה אליו, ליד האמא.
באיזשהו רגע היא מושכת אותו ביד בחוזקה, ככה שהוא עף לצד ולאחור.
– “מה אמרתי לך???” – היא צועקת –
“תעמוד בשקט!! תזוז עוד פעם אחת – אמסור אותך למשטרה! יקחו אותך!!
עכשיו אני אגיד להם שאתה מתנהג רע!!”
הילד מביט מסביב בבהלה ועומד בלי לזוז זמן מה.
כעבור 5 דקות בתור ליד נשמעת צווחה. צווחת בלונדינית רזה, לבושה היטב,
וכל הזמן מושכת את היד של בנה, קטן ממש, בן כ 3-4:
– “אתה עייף??? אתה עייף?? אתה רוצה הביתה??? ואני לדעתך לא רוצה??”
אני שואלת אותך?? תענה לי – אני לדעתך לא רוצה?? אתה לא מתבייש?? אני לא עייפה??
איפה אני אקח אותך הביתה?? הוא התייעף, ואמא לא התעייפה!!!”
היא צווחת ומשפריצה רוק תוך שהיא מטרטרת את בנה.
כל פעם במשיכה חזקה מנסה לסובב אותו עם הפנים אליה.
הילד מכניס את ראשו לכתפיים ומנסה לא להביט בה.

***

אתם קוראים מדריכי אופנה, איך למצוא גבר, איך להשאיר את הגבר.

תקראו לפחות משהו על פסיכולוגיית ילדים.

על איך להרגיע ילד, ולא להבהיל אותו עד שהוא יתחיל לגהק.
על מה זה אונס פסיכולוגי ונפשי.
על איך ילדים מבוהלים לומדים לתמיד להשתיק את הצרכים שלהם,
וזה אומר שכשהם יגדלו יהיה בתוכם המון זעם עצור.
על איך ילדים שגדלים בוכים אצל הפסיכולוג כשהם נזכרים בכם, שונאים אתכם,
מרגישים את כל חוסר האונים מולכם גם כשהתבגרו.

תקראו על נורמות של גילאים שונים.

על כך שילדים קטנים לא יודעים מתי הם יצטרכו ללכת לשירותים –
להציע להם להשתין במכנסיים בפומבי בקול רם – זה לתמיד להכניס לראשם תחושה של בושה והשפלה.
על כך, שילד בריא בן 5 לא יכול לעמוד בשקט, הוא צריך לזוז. וגם ילדה.
על כך שבן 4 לא יודע מה זה “הרבה זמן”, מה זה “חצי שעה”, מה זה “ביקורת דרכונים”,
הוא יכול רק לחוש שהוא פתאום נהיה אשם בכך שאמא שלו התעייפה
ושבמקרה הזה בשבילו להתעייף – משום מה מבייש.
שילדה לא בגיל 5 ולא בגיל 35 לא יכולה לבצע בו זמנית
את הפקודות “תתרחקי” ו”תלכי לידי” שצורח אבא לא נורמלי.

אתם מציעים לילד לחוש בושה, אשמה והשפלה במצב קיצוני עבורו – במקום תמיכה, הרגעה ועזרה.
אתם, מבוגרים מטומטמים, ברגע הזה נהיים הילד/ה של ילדיכם – הם רואים שהמבוגר – זה לא אתם,
כי מבוגר יודע להתמודד, ואתם לא מתמודדים.
ואז ילדכם מנסים להתנהג מגיל 3 כמבוגרים איתכם, על מנת שאתם,
כאלה חלשים ולא שולטים בעצמכם לא תתרגזו, לא תבהלו ולא תתעצבו.
אתם מאיימים על ילדיכם, מאיימים במכות, במשטרה, בבית יתומים – אתם, שמכם הוא מצפה להגנה.
הורים – הם לא אלה שמגנים. הם אלה שיענישו ויכאיבו, כשגם ככה קשה.

אתם צווחים, כשאתם חשים חולשה, עייפות, עצבים או כעס.
ברגע הזה ילדכם חש פחד משתק, בושה, אשמה וחוסר אונים.
חוץ מזה הוא לא יוכל ללמוד, איך זה – לתמוך, לעזור, לנחם, להרגיע, לדאוג ולתת תשומת לב.
הוא יגדל להיות הורה כמוכם ובן זוג שלא יודע איך לעזור לילדו או לקרוב,
אבל יודע לאיים, להפחיד, לקלל, לבייש ולהאשים.

אני לא יודעת מתי יגמרו הדורות של אבות אגרסיביים חצי משוגעים
ואמהות צווחניות שמטרטרות את ילדיהן בלי כל סיבה.
תאמינו לי – גם אם כל הדמויות שתיארתי אוהבות איפשהו עמוק בפנים את ילדיהם,
לילדיהם שיגדלו יהיה קשה מאוד להאמין בכך.

~

ספר ילדים לקידום חשיבה חיובית:
פילוני – על אומץ, יופי פנימי וראיית הטוב