לפעמים יוצא לי לשמוע או לקרוא משפטים בסגנון:
“השיחה הזאת לא מספיק מדויקת לי”.
“מה שהוא כתב שם, זה לא מספיק מדויק לי”.
“הכלים והידע הזה, זה לא בדיוק מדויק לי”.
“העשייה הזאת ולהנחות עכשיו סדנה,
או לעשות את ההרצאה,
או לצלם את הסרטון,
או לכתוב את המאמר – זה לא מספיק מדויק לי”.
“הנושא הזה לא מספיק מדויק לי”.
“מה שאני עכשיו עושה, זה לא מספיק מדויק לי, אני צריכה לעצור ולחשוב”.
זה מוכר לכם?
המחשבות האלה, האימרות האלה מצד אנשים אחרים.
לי יוצא לשמוע את זה מדי פעם.
אולי זה לא בדיוק גם המילה מדויק, אולי זו מילה קצת אחרת.
זה כן טוב להתכוונן ולהבין מה יותר נכון עבורנו.
ויחד עם זאת, כן יש לי קצת בעיה עם כל הזמן לחפש את הבדיוק הדיוק על המילימטר.
גם כי יש שם בעצם בריחה מסוימת, בריחה מלעשות.
יכול להיות שזה משתלב עם תירוץ מסוים,
שזה תירוץ לא לעשות את הדברים או לא לנסות אפילו.
וזה לא תמיד חייב להיות מדויק.
בעצם זה אפילו טוב לעשות לפעמים דברים שהם מחוץ לאזור הנוחות שלנו.
כי ה”מדויק לי” הוא סוג של אזור הנוחות.
זה כן טוב להתנסות גם בדברים אחרים.
מה שכן, יש פה עניין של לשמור על איזון בין השניים.
אני כן בעד לדייק וכל הזמן להמשיך לעשות את זה, לדייק את המטרה,
לאן אנחנו הולכים, מה הכיוון שלנו.
אם אנחנו מדמיינים לעצמנו שאנחנו עם איזשהו מצפן,
אז כל הזמן להתכוונן לעבר המטרה הזאת ולראות מה נכון.
אבל לאורך הדרך, לא לנסות כל שנייה להתכוונן ולדייק
כל צעד וצעד וצעד וצעד בתוך הדרך הזאת.
לא כל הזמן לבדוק האם רגל ימין בדיוק דורכת איפה שרגל ימין צריכה לדרוך,
רגל שמאל איפה שרגל שמאל צריכה לדרוך.
כי תארו לעצמכם מה היה קורה אם מטפס על ההר או מישהו שרץ מרתון היה עושה ככה,
היה מנסה לדייק כל כל צעד, כל דבר שהוא עושה.
הוא כנראה בחיים לא היה מסיים את המסלול. זה פשוט היה נגרר לאינסוף.
ואז הוא אולי גם היה רוצה לחזור אחורה ולנסות לדייק יותר.
כן היה חשוב לו לפני זה לדייק לאן הוא רץ, לאן הוא מטפס, זה כן.
אבל במהלך הדרך עצמה, לדייק כל צעד וכל צעד,
לא רק שלא מחשל ומחזק אותו כשהוא לא עושה את הדבר הבדיוק נכון,
אלא מעכב ואפילו מונע ממנו בכלל כל סוג של התקדמות.
