fbpx

הורות – על מה ילדים בוכים ולא מספרים להורים

מאמר שכתבה ילנה קוצ’רנקו – על טעות נפוצה של הורים ודרכים לתיקונה.
תרגום ועריכה: אימון יצרתי.

אתמול היה היום הקשה בחיי!

כן! כל כך כואב לא היה לי אף פעם – לא בילדות ולא אח”כ.
התעסקנו במשהו עם בתי הקטנה,
ברברה חזרה מבית הספר וקצת אחרי זה חזרו שתי האמצעיות מהגן.
הכל היה כרגיל.
לקראת הערב הבנות רבו משום מה, התחילו לצעוק, אני “נבחתי”, שירגעו.
בקיצור, הסיפור הרגיל.

בן הזוג חזר מהעבודה, השלים בין כולן, הרגיע (הוא יודע לעשות את זה).
הבנות סיפרו לו את הצרות הקטנות שלהן, העלבונות.
והכל ישר נשכח. ושוב אהבה, צחוק, משחקים.
רק הגדולה, ברברה, הייתה כל הזמן עצובה.
הביטה בי בעיניים גדולות ועצובות כאילו רצתה להגיד משהו.

“ברי את רוצה לדבר איתי?”, שאלתי. “כן, אמא!”.

נסגרנו בחדר. יושבות – ושותקות. ואני רואה שעיניה מתמלאות דמעות.
“נו, תדברי, ילדה שלי, אל תשתקי… “.
וברי דיברה… “אמא, את יודעת, אני מאוד אוהבת אותך…
אבל עכשיו את לא צדקת… הרי אני יכולה להגיד שלא צדקת?”.
“את יכולה ברי!”.
“רבנו עם הבנות, את אמרת ש”נפסיק מיד ונצא מהמטבח”, ואפיל לא שאלת מה קרה.
ואני ביקשתי מהן שביחד נעזור לך ונסדר. והן התחילו להשתולל.
כל כך התאכזבתי! וכל כך רציתי שתחבקי אותי! ואת כעסת.”
חבקתי את בתי. “אני מצטערת, ברוש!”.

והיא המשיכה לדבר. אמרה… את מה שמעולם לא ידעתי. מה שפשוט לא חשבתי עליו.
למרות שחשבתי שהיחסים שלנו טובים ופתוחים.
היא דיברה וכאילו הוציאה את כל מה שהצטבר במשך שנים בנפשה העדינה,
כל הכאב, שאני האמא, שאוהבת אותה בטירוף, גרמתי לה.
דיברה על איזשהו ברווז שגזרה אותו מנייר בגיל 5 והשקיעה הרבה זמן וסבלנות
ורצתה לתת לי אותו במתנה כדי לשמח.
ואני כעסתי עליה על הניירות שהיו זרוקים בכל מקום והדבק שהיה על הרצפה.
הסתבר שהיא ישנה עם הברווז מתחת לכרית עוד הרבה זמן
והייתה עצובה שאמא לא צריכה אותה ואת הברווז.

אמרה שכשנולדה סוניה, היא גם רצתה להיות שוב קטנה.
כי הייתי כל הזמן עם התינוקת.
שהיא רצתה שגם אותה יקחו כל הזמן על הידיים וינשקו בראש…
ואפילו ניסתה לדבר כמו תינוקת…
ואני אמרתי לה “תפסיקי עם השטויות!”.

איך הכינה בשיעור אומנות משהו יפה ורצה הביתה לתת לי אותו מתנה,
ואני כעסתי עליה על ציון שקיבלה. והמתנה נשארה בתיק שלה.
אמרה שאני מאוד טובה אבל מתעצבנת מהר.
ושלעתים היא מטפסת על הקומה השנייה במיטה שלה וחולמת
על איך היה יכול להיות טוב אם תמיד הייתי רגועה ונחמדה.
ועוד היא חולמת שנשב כל המשפחה ביחד ונכין עוגיות.
ושכל המטבח יהיה בקמח ובצק, אבל איזה כיף זה יהיה.

ואיך זה כואב לה כשאני ואבא לפעמים רבים:
“הרי אתם כל כך טובים, כל  כך אוהבים אחד את השני… אף פעם, אתם שומעים, אף פעם אל תריבו!”.
והיא אמרה עוד הרבה דברים… ואני ישבתי, הקשבתי… ועכשיו כבר אצלי הדמעות לא הפסיקו.

“אמוש, את לא נעלבת שאמרתי לך את זה?
רציתי מזמן, פשוט פחדתי להעציב אותך! הלכתי לכנסייה וסיפרתי את כל זה לאלוהים.
עכשיו סיפרתי לך, ונהיה לי כל כך קל!”.

לא, בתי האהובה, אני לא נעלבתי, פשוט כואב לי.

כואב לי שכל כך מהר שכחתי את עצמי כשהייתי קטנה.
איך בכיתי בעצמי, כשלהורי העובדים והעסוקים תמיד, לא היה זמן להקשיב לי.
ובלילות בכיתי את צרותיי לכלבלב הצעצוע שלי בשים בים.
איך בגיל 6 רציתי להכין להורי מתנה לחג ובניתי בית מקרטון.
רצתי אליהם לחדר בשמחה כדי לתת אותו,
אבל להם היו איזשהן בעיות והם גירשו אותי: “אח”כ! לכי תסדרי את החדר!”.
ואיך בכיתי כשאני מחבקת את הבית הזה.
איך בכיתי בגלל משהו, ואמרו לי: “תפסיקי מיד! “זה שטויות!”.
ובשבילי אלה לא היו שטויות, אתם מבינים?!
והבטחתי לעצמי שעם ילדי הכל אצלי יהיה אחרת לגמרי. הכל! אחרת!

איך אנחנו ההורים שוכחים הכל במהרה!

איזה חשובים, חכמים ורציניים אנחנו נהיים. איזה קשי לב!
ואיך אנו פוגעים בילדינו באותם הדברים שלעתים נפגענו מהם מהורינו –
בטעות, בלי לחשוב.
למה אנחנו מפסיקים להבין שמשהו שלא חשוב לנו,
יכול להיות חשוב לילדים שלנו? למה לא שומעים אותם?

ברוש, יקרה! את גדלת! את כבר בת 10!
את כבר לא רואה אותי כ”עולם מופלא”, כמו שתינוקות רואים את אמם.
את רואה אותי כפי שאני, עם כל חסרונותיי! תודה לך על כך!
עכשיו עלי ללמוד להיות אמא לילדים בוגרים.

שמעתי אותך! עזרת לי מאוד! ואני רוצה שתדעי, את ואחיותיך –
אתן הדבר הנפלא ביותר שאי פעם היה ויש בחיי ובחיי אבא.
אנחנו כל כך רוצים שתהיו מאושרות. ושלא יהיו יותר סיבות לכאלה שיחות.

ישבנו הרבה זמן מחובקות, סיפרנו על עצמינו זו לזו… בכינו… בכינו כל הערב.

כן! זה היה היום הקשה בחיי. ובאותו הזמן יום נפלא!
יום של חיים חדשים, שבהם אשתדל לשמוע אותכן בנותיי היקרות.

לפני השינה נישקתי אותן במצח, ולחשתי לגדולה “תסלחי לי, ברוש!”.
“אמוש, אני כל כך אוהבת אותך!”, היא אמרה מתוך שינה.

~

טיפ יצירתי נוסף:
יש ילדים שיכול להיות קל יותר עבורם להתבטא בציור או בכתיבה – הציעו להם את האופציה.
תגידו שאם קשה להם להגיד את מה שעל ליבם – שיכתבו מכתב או יציירו ציור ויביאו לכם.

לקבל עוד תכנים, השראה והרבה ערך מתנה:

אולי יעניין אותך גם:

עוד תכנים, עוד השראה, עוד הרבה ערך מתנה.