fbpx

עד היום יש לי צמרמורת כשאני נזכר ביום הזה

קרדיט: פיק-וורדס. תרגום ועריכה: אימון יצירתי.
למטה – הסיפור באודיו להאזנה.

אני נכנס לחדר המנוחה של הרופאים,

מתיישב על הכורסה,
מותח את הרגליים, עוצם את העיניים.

– “שנה ראשונה?”
– “מה?” – אני נרעד, קם. חדר המנוחה היה אפלולי ולא שמתי לב שיש כאן עוד מישהו.
– “שנה ראשונה שלך כאן?” – אדם גדול ממדים מתיישב על הספה בפינה של החדר. – “פשוט אני רואה.
נכנס רופא צעיר, עייף ומוטרד מדי בו זמנית.”
– “אני מצטער, אבל זרים לא יכולים להיות כאן.”
– “מצטער, אבל אני לא ממש זר. עבדתי כאן כמעט 30 שנה.
בתור מנתח. של ילדים. שנתיים כבר בפנסיה.
הגעתי לבקר חבר לעבודה, אתה בטח מכיר אותו, הוא הרופא הראשי כאן.”
האיש ניגש אלי.
– “דניאל גליק.”
– “יוני… יוני זלמנוביץ'”, – לוחצים ידיים. האצבעות שלו דקות, אבל היד חזקה.

– “כבר הייתי בדרך החוצה, אבל כשעברתי ליד חדר המנוחה המוכר לא יכולתי שלא להכנס.
הספה הזאת כבר בטח בת 10 שנים! כמה לילות העברתי בה במשמרות.
רק התשייבתי, וכאן אתה נכנס. נושם בכבדות, נופל על הכורסה. חשבתי ישר – חדש!”
– “אני כאן שבוע שלישי, אחרי ההתמחות. מחלקת ילדים – אחת הבחירות הקשות.
אתה יודע, כל הטראומות האלה אצל ילדים… נדמה שלא אתרגל לעולם.
למרות שהחברים לעבודה אומרים שתוך מספר חודשים כבר לא אגיב לצעקות ולבכי, שאגדל “עור תנין”.
אבל אם לא יצא, אבקש לעבור למחלקה של ה”מבוגרים”.”
דניאל מחייך קצת, מסתכל לי בעיניים.
– “אני מקווה שלא תגדל עור תנין ושתישאר כאן. מעולם לא התחרטתי על כך שנהייתי מנתח של ילדים.
המקצוע שלנו מאפשר להכיר את האדם כמו אף מקצוע אחר.
אני יכול לומר בבטחון שכל הדברים הכי אמיתיים ניתן לפגוש דווקא אצל ילדים. פחד, כאב, תסכול, אומץ ואהבה.”

דניאל שותק כמה שניות, נהיה רציני ומספר:

– “לפני כ 15 שנה, בלילה, מגיעה לכאן, לחדר המנוחה, אחות מהלובי.
– תאונת דרכים! חולה במצב קשה בחדר ניתוח מספר שתיים!”
הגעתי בריצה, כל הצוות כבר שם, על השולחן ילדה בת 6.
בזמן שהתלבשתי ועשיתי סטרליזציה, הקשבתי לפרטים.

ברכב הייתה משפחה של 4 אנשים. אבא, אמא ושני ילדים תאומים – בן ובת.
הכי הרבה חטפה הילדה – המכה הייתה בדלת הימנית היכן שהיא ישבה.
האם, האב והילד יצאו רק עם שריטות ומכות יבשות. הם קיבלו עזרה במקום.
אצל הילדה שברים, טראומות, פצעים פתוחים ואיבוד דם מאסיבי.

כעבור מספר דקות מגיעות תוצאות בדיקת דם ויחד איתם הידיעה שאין לנו כרגע סוג A+.
המצב קריטי – הילדה במצב קשה, כל דקה חשובה.
באופן בהול עשינו בדיקות דם להורים – לא מתאימים.
נזכרנו באח התאום – אצלו התאים.

הוא ישב על הספסל בחדר ההמתנה. האם – כולה בדמעות, האב חיוור, הילד עם ייאוש בעיניים.
כל הבגדים שלו היו מלוכלכים בדם של אחותו. ניגשתי אליו, התיישבתי כך שהעיניים שלנו יהיו באותו הגובה.
– “אחותך נפצעה קשה”, אמרתי.
– “כן, אני יודע”, – הילד ניגב את הדמעות עם אגרוף קטן. – “כשהתנגשנו היא קיבלה מכה חזקה.
החזקתי אותה על הברכיים, היא בכתה, אחר כך הפסיקה ונרדמה.”
– “.רוצה להציל אותה? אז נצטרך לקחת ממך דם בשבילה”
הוא הפסיק לבכות, הביט סביבו, חשב, נשם בכבדות והנהן להסכמה.

קראתי בתנועת יד לאחות.

– ” זאת דודה עליזה. היא תיקח אותך לחדר מיוחד ותיקח ממך דם.
דודה עליזה יודעת לעשות את זה מאוד טוב, לא יהיה כואב בכלל.”
–  “בסדר.” – הילד הוציא אוויר בנשיפה כבדה ונשען על אמו. – “אני אוהב אותך, אמא! את הכי טובה! –
אחר כך לאבא – “וגם אותך אבא אני אוהב. תודה על האופניים.”
עליזה לקחה אותו ללקיחת דם ואני רצתי לחדר הניתוח.

לאחר הניתוח, כשאת הילדה כבר העבירו לשיקום, חזרתי לחדר המנוחה.
שמתי לב בדרך לחדר שבו היה הגיבור הקטן שלנו, שוכב על המיטה מתחת לשמיכה.
עליזה השאירה אותו למנוחה אחרי לקיחת הדם. ניגשתי אליו.
– “איפה אחותי?” – שאל הילד.
– “היא ישנה. הכל יהיה טוב איתה. אתה הצלת אותה.”
– “ומתי אני אמות?”
– “נו… יש עוד הרבה זמן, כשתהיה ממש זקן.”

דניאל אומר את המשפט האחרון עם רעד בקולו.

שותק דקה.
– “אני רואה יוני שלא ממש הבנת מה מיוחד קרה אז.
גם אני לא ישר הבנתי. מספר שעות הייתי בלבטים, ואז הבנתי.
הרבה שנים עברו, ועד היום יש לי צמרמורת כשאני נזכר באותו יום.
הילד חשב שהוא ימות אחרי ש”יקחו לו את הדם”.
לכן הוא נפרד מהוריו.
תגיד נאיביות של ילדים? אז מה? הוא היה בטוח במאה אחוז שהוא ימות.
הוא באמת הקריב את חייו למען אחותו.
אתה מבין איזה מעשה גבורה הוא עשה? הכי אמיתי שיש. ואף אחד לא שם לב.
תישאר לעבוד כאן יוני. לעתים יהיה קשה, אבל לעולם לא תתחרט.”

 

***

הסיפור בהקראה אישית למי שמעדיף להאזין:

לקבל עוד תכנים, השראה והרבה ערך מתנה:

אולי יעניין אותך גם:

עוד תכנים, עוד השראה, עוד הרבה ערך מתנה.