סטיב ג’ובס נהג לספר על עצמו שהוא היה קם בכל בוקר,
מסתכל על עצמו במראה ושואל שאלה:
“אם זה היה היום האחרון בחיי, האם הייתי עושה את מה שאני הולך לעשות?”
ואם לאורך כמה זמן התשובה הייתה לא, הוא היה משנה את העשייה.
אבל יצא לי לחשוב על זה, יש שם משהו שאני לא כל-כך מתחברת אליו.
בעצם אם אני עכשיו אקום בבוקר ואשאל את עצמי:
“אם זה היה היום האחרון בחיי, האם אני אעשה את מה שאני הולכת לעשות?”
התשובה לרוב תהיה לא.
כי הדברים שאני עושה בדרך כלל הם גם למען העתיד, הם לא רק ליום הנוכחי.
כלומר, אם זה היה היום האחרון בחיי,
אני חושבת שהדבר היחיד שהייתי עושה זה להיות
עם המשפחה ועם כל האנשים האהובים עלי בכל היום הזה,
ואולי לחוות איתם איזשהן חוויות, זה מה שהייתי מתמקדת בו.
לעומת זאת, ביום-יום שלי בגלל שאני יודעת שזה לא היום האחרון של חיי (או לפחות מקווה),
אני כן מתכננת ובונה את העתיד.
כלומר היום גם כולל את המשפחה ואת האנשים האהובים,
אבל לא רק, אלא גם את בניית העתיד.
ובגלל זה אני חושבת שהשאלה שלפחות לי הרבה יותר מדויק לשאול את עצמי בכל יום,
או אפילו כמה פעמים ביום, היא:
“האם האדם שהיית רוצה להיות היה עושה את מה שאת הולכת לעשות היום?”
העוצמה של השאלה הזאת היא גם להבין: מי האדם שהיינו רוצים להיות בעתיד?
איך אנחנו רואים את עצמנו שם? איך היינו רוצים להיות שם?
ואז מתוך זה לחשוב כפי שהאדם הזה היה חושב.
אולי זאת אני – אבל מקצועית יותר, תקשורתית יותר, עושה דברים מסוימים,
יצירתית יותר, אמא אוהבת, בת זוג שמקשיבה ותומכת
או כל דבר אחר שמתאים לכם.
והאם בתור האדם הזה הייתי עושה את מה שאני עושה עכשיו.
כששואלים את השאלה הזאת זה ממקד בעשייה
וגם מקדם מהר יותר לעבר אותו אדם שרוצים להיות.
***
התשובה לשאלה הזאת יכולה להיות מגוונת, דינאמית ולעבור שינויים.
מומלץ לנהל רישום של התשובות שלנו ביומן אישי.
מחשבה 1 על “סטיב ג׳ובס – שאלת היום האחרון בחייך”