fbpx

יש אדם אחד שלעולם לא נתגבר עליו

קרדיט: אליין יוסף. תרגום ועריכה: אימון יצירתי.

תמיד יש את האדם האחד הזה במהלך חיינו שנראה שלא נתגבר עליו לעולם.

אפילו זמן רב לאחר סיום מערכת היחסים וניתוק כל קשר, האדם הזה נשאר חי בתודעתנו.
זה לא שאנו מבלים את כל היום שלנו בפנטזיה עליו. זה לא שחיינו נעצרו כשהוא עזב.
זה לא שלא המשכנו הלאה – אולי אפילו התחלנו קשר חדש או הקמנו משפחה.
אבל הקיום של האדם הזה הוא כמו שעון מעורר שמצלצל מדי פעם.

הם כמו הבוץ שנשאר בתחתית הכוס – שאם לנער אותה הוא ממלא במיידית את המים הרגועים.
כל חפץ, צליל, טעם או ריח שקשור אליו, יכול לגרום לנו לחשוב עליו שוב.
אם עיניכם היו נפגשות עדיין הייתם רואים את אותם הצבעים והתבניות שהיו שם פעם.
הריח  שלו עדיין מוכר לנו.
הנוחות שבה הוא גרם לנו להרגיש היא נטולת ספק, והשמחה שהוא הביא בלתי ניתנת להחלפה.
נראה שהוא ממשיך לחיות בנו גם נגד רצוננו.

כמו צמח שממשיך לגדול גם מבלי שמשקים אותו.
ענן שממשיך להופיע גם ביום שמשי.
והזכרון שלו לא תמיד מבורך, לעתים הוא כואב ומאמלל.
מה שעוד יותר מייאש הוא איך שעולמינו מתהפך כשאותו אדם יוצר איתנו קשר.

הרגשות המעורבים שהוא מציף בנו הם הוכחה מספקת לכך שהוא עדיין שולט בכל חלק מאיתנו – ולא בדרך טובה.
אנחנו יודעים, עמוק בפנים, שאם האדם הזה ירצה להיפגש, או – חס ושלום – לברוח איתנו – לא נהסס.
“לא” נראית המילה הקשה ביותר להגיד לו.
נדרוך על הגאווה שלנו רק כדי להגיע אליו.
אבל אנו לא מודים בכך לאיש – אנו מתביישים אפילו לומר את זה לעצמנו.
איזה סוג של אדם אי-רציונאלי יתפס עדיין במישהו שלא באמת אכפת לו ממנו?

הוא לעולם לא יוכל להפוך לזר או פרצוף שהכרנו פעם.

הוא תמיד יהיה הבית שבו הרגשנו הכי נוח וטוב.
הוא המחסה, הטבע, היקום שלנו – כל מה שאי פעם הכרנו.
להביט בו זה כמו לקרוא דפים מיומננו האישי.
הוא הדפים שמכילים את השמחה ואת הטיפשות שלנו.
הוא הקופסה מתחת למיטה שיודעת את הסודות, החוזקות והחולשות שלנו.

אנו רוצים להתגבר עליו.
אנו רוצים לקום בוקר אחד ולהתנהג כאילו הוא לא קיים.
אנו רוצים להביט עליו כפי שהיינו מביטים על כל אדם אחר.

והסיבה שלעולם לא נתגבר עליו היא שהוא התגבר עלינו.

זה כמו משחק פסיכולוגי חולני שנראה שאין לו סוף.
בתת מודע רצינו אותו כל כך כי הוא לא רצה אותנו באותה העוצמה.
אולי הוא כבר התגבר עלינו עוד בזמן שהיה איתנו.
אולי הוא מעולם לא התעניין בנו מלכתחילה.

אנו ממציאים מליון סיבות שונות ללמה הוא לא מרגיש כלפינו את מה שאנו מרגישים כלפיו.
למה הוא עזב כשיכל להישאר.
גרוע יותר מהסיבות אלו התירוצים שאנו יוצרים עבורו – ואנחנו כל כך טובים בזה.
אבל התירוצים הם לא יותר ממלח על פצעינו.

אולי, יום אחד, אנו נעצור את השקרים הללו.
נקבל את העובדה שהאדם הזה התגבר עלינו.
אנחנו יכולים להמשיך לשקר לעצמינו ולחזור על ה “ואם”, “ולמה”, “ואבל”.
אנחנו יכולים להמשיך לדפוק את הראש בקיר, או שאנחנו יכולים להתייצב מול האמת.
זה יכאב. אבל, כפי שידוע לנו, על מנת שפצע ירפה,
עלינו לארוז מספיק אומץ ולהתמודד עם הכאב שבתפירת הפצע.

קשה להודות בכך שהאדם הזה התגבר עלינו.
אבל, אם נעשה זאת, אנחנו נוכל להתגבר עליו.

אולי זה יקרה רק כשנתבגר עוד.
יום אחד השעון המעורר יצלצל במוחינו ואנחנו רק נחייך.

בזמן שהריפוי עלול להרגיש לא גמור לעולם, עלינו להמשיך לעבוד על מנת להגיע לשם.
ואם אין ביכולתנו לחסל לחלוטין את השקרים שאנו אומרים לעצמינו,
אז נצטרך פשוט לחיות איתם עד שהם יעלמו ככל שיעבור הזמן.
לעתים הזמן הוא המרפה הטוב ביותר, אבל המרפה הטוב יותר הוא אהבה אמיתית.
אהבה שמראה לנו מה המשמעות של להישאר.

בגלל שבדיוק כמו שיש אנשים שטובים בלעזוב, יש אחרים שטובים בלהישאר.
ואולי כשנמצא את האדם שישאר, סוף סוף נתגבר על זה שהלך.

לקבל עוד תכנים, השראה והרבה ערך מתנה:

אולי יעניין אותך גם:

עוד תכנים, עוד השראה, עוד הרבה ערך מתנה.