אנחנו עובדים יחד כבר קרוב לשנה, אבל אני זוכרת היטב את השיחה הראשונה שלנו.
זאת הייתה שיחת וידאו, הוא התחיל מלספר לי קצת על עצמו ואז הרבה על העסק,
הוא איש שיווק, מעביר סדנאות, ובמקביל עובד חצי משרה כחשב שכר, עדיין מפחד לעזוב.
השיווק בשבילו זה החיים, הוא יכול לקרוא על זה בלי סוף, נהנה עד השמיים מכל סדנה,
אבל משהו לא מתפתח כמו שהוא היה רוצה. כמעט ולא לוקחים ליוויים פרטיים,
מהסדנאות הוא בקושי מרוויח, והוא כבר חצי שנה עם העסק,
יש הרבה תסכול.
ברשת הרושם עליו שהוא גדול ומצליח.
בפועל, אין יותר מדי על פני השטח.
הביטחון העצמי ירד, מיואש שלא מצליח להגיע למספיק אנשים,
שהוא לא באמת משפיע.
מעבר לצעדים הפרקטיים שאני מזהה שאפשר וכדאי לעשות,
אני מבינה שיש כאן קודם כל צורך בלראות את המציאות והעלאת הביטחון,
אחרת שום דבר לא ילך לנו.
אני מבקשת ממנו לפתוח מחברת ולרשום לי על דף את כל הסדנאות שהוא העביר עד עכשיו.
הדף מתחיל להתמלא בתאריכים, עשרות תאריכים.
ואז אני מבקשת ממנו שיגיד לי מה ממוצע האנשים בכל סדנה.
אנחנו מכפילים את המספר בכמות הסדנאות.
ואני אומרת לו תוך כדי שאני מצביעה על הדף –
האם אתה רואה שבאופן חד משמעי בפועל השפעת עד היום על מאות אנשים?
מאות. מאות אנשים.
אני מסתכלת עליו ונותנת לזה לחלחל פנימה. העיניים שלו מתחילות להיות רטובות.
“מעולם לא חשבתי על זה ככה, לא עשיתי את החישוב. אני לא מאמין. את צודקת.”
ואני מבינה שכבר הוא מתחיל לתפוס את עצמו ואת המציאות אחרת.
החלטתי להוסיף על זה.
“אתה זוכר פידבקים שקיבלת? ספר לי.”
הוא מתחיל להיזכר ולספר. הוא מתרגש והביטחון העצמי עולה מול העיניים.
מכאן העבודה היא אחרת.
