fbpx

הבעיה עם דור המילניאל

מתוך ראיון עם סיימון סינק. תומלל ונערך ע”י אימון יצירתי.

דור המילינאל הם אנשים שנולדו בערך משנת 1984 והלאה.

והם קשים לניהול. מאשימים אותם בתחושת ה”מגיע לי”.
בכך שהם נרקיסיסטים, אגואיסטים, לא מרוכזים,
עצלנים ועדיין מרגישים שמגיע להם.

ומכיוון שהם כל כך מזלזלים במנהיגות,
שואלים את דור המילניאל – “מה אתם רוצים?”, והם עונים:
“אני רוצה לעבוד במקום שיש לו מטרה ותכלית, אני רוצה להשפיע,
אני רוצה אוכל חינם ותלושי מתנה”.

ואז מישהו מייצר מטרה, יש הרבה אוכל חינם וגם שוברים,
ועדיין מסיבה כלשהי הם לא מרוצים. וזה בגלל שיש חלק חסר בפאזל.

ממה שהבנתי, אפשר לפרק את זה למעשה ל 4 חלקים/מרכיבים:

הורות, טכנולוגיה, חוסר סבלנות וסביבה.

יותר מדי מדור המילניאל גדלו על אסטרטגיות הורות כושלות,
היכן שנאמר להם שהם מיוחדים – כל הזמן.
נאמר להם שהם יכולים לקבל כל דבר שירצו בחיים – רק כי הם רוצים אותו.
חלקם הלכו לכיתות לימוד מיוחדות לא כי הם הרוויחו זאת אלה כי ההורים שלהם התלוננו והתעקשו על כך.
חלקם קיבלו ציונים גבוהים לא בגלל שהם הרוויחו אותם אלה כי המורים לא רצו להתמודד עם ההורים.
אז אתה לוקח את קבוצת האנשים הזאת, הם מסיימים בית ספר, מוצאים עבודה,
נזרקים לעולם האמיתי ואז בן-רגע מגלים שהם לא מיוחדים,
אמא שלהם לא יכולה להשיג להם קידום בעבודה ושאתה לא תקבל משהו רק כי אתה רוצה אותו.
ובן-רגע כל הדימוי העצמי שלהם מתנפץ.
ואז יש לך דור שלם עם בטחון עצמי נמוך יותר מדורות קודמים.

הבעיה הנוספת היא שאנו חיים בעולם של פייסבוק ואינסטגרם.

במילים אחרות, אנחנו טובים בלשים פילטרים על דברים.
אנחנו טובים בלהראות לאנשים שהחיים מדהימים, למרות שאני מדוכא.
ואז כולם נשמעים קשוחים ומגניבים, נשמע שכולם הבינו את החיים ואת עצמם.

והמציאות היא שמעט מאוד אנשים הם קשוחים ומגניבים ומעט מאוד הבינו את עצמם.
ואז כשאנשים מבוגרים שואלים – אז מה נעשה? הם יגידו – “זה מה שתעשה!”, והרי אין להם שמץ של מושג.
אז יש לך דור שלם עם בטחון עצמי נמוך יותר מדורות קודמים – ללא אשמתם.
הם קיבלו חינוך כזה. עכשיו נוסיף לזה טכנולוגיה.
אנחנו יודעים שאינטרקציה עם רשתות חברתיות ועם הסלולרי שלנו משחררת כימיקל במח הנקרא דופמין,
לכן כשאתה מקבל הודעה זה מרגיש טוב.
אז לכולנו זה קרה – הרגשת קצת לבד ובודד אז שלחת 10 הודעות טקסט ל 10 חברים –
“היי”, “היי”, היי”… כי זה מרגיש טוב לקבל מענה.
בגלל זה אנחנו סופרים את הלייקים. בגלל זה אנחנו בודקים 10 פעמים אם יש התראות חדשות.
ושואלים את עצמינו אם עשינו משהו לא בסדר, אולי לא אוהבים אותנו יותר.

כי אנחנו יודעים שכשאנחנו מקבלים את זה – זאת מנת דופמין

וזה מרגיש טוב ולכן אנחנו ממשיכים לחזור לזה.

דופמין הוא בדיוק אותו הכימיקל שגורם לנו להרגיש טוב כשאנו מעשנים, שותים אלכוהול ומהמרים.
במילים אחרות, זה מאוד מאוד ממכר. יש לנו הגבלות גיל על עישון, שתייה והימורים.
אבל אין הגבלת גיל על רשתות חברתיות וסלולרים.
זה בדיוק אותו הדבר כמו לפתוח את ארון המשקאות ולהגיד למתבגרים שלנו –
“היי, אם כל עניין ההתבגרות הזה מדכא אותך – הנה, תתכבד…” .

וזה בעצם מה שקורה.

יש לך דור שלם עם גישה בלתי מוגבלת לכימיקל ממכר דרך רשתות חברתיות.

וכל זה תוך כדי שהם עוברים דרך תהליך ההתבגרות.
ולמה זה חשוב? כי כמעט כל אלכוהוליסט גילה את האלכוהול כשהוא היה מתבגר.
כשאנו מאוד צעירים האישור היחיד שאנחנו צריכים הוא של הורינו.
במהלך גיל ההתבגרות אנו עוברים שינוי ומתחילים להזדקק לאישור של חברינו.
מתסכל מאוד עבור ההורים, חשוב מאוד עבורנו. זה מאפשר לנו לצרוך תרבות מחוץ למעגל הקרוב שלנו.
זוהי תקופה מאוד לחוצה של חיינו שבה אנו אמורים ללמוד לסמוך על חברינו.

יש אנשים שבמקרה מגלים את אפקט האלכוהול שעוזר להם להתמודד עם לחצי ההתבגרות בזכות הדופמין.
למרבה הצער אפקט זה נצרב במוחם, ולמשך כל חייהם כשהם יחוו לחץ הם יחפשו נחמה באלכוהול.
אז למעשה כשאנו מתירים גישה בלתי מוגבלת למייצרי הדופמין הטכנולוגיים,
אנו רואים שככל שאנשים מתבגרים הם פונים לכך יותר ויותר, ולא יודעים כיצד לייצר קשרים עמוקים ומשמעותיים.
הם יודו בכך שרבים מהקשרים שלהם הם שטחיים. הם יודו בכך שהם לא סומכים ולא בוטחים בחבריהם.
הם מבלים איתם, אבל הם יודעים שחבריהם יבטלו איתם אם משהו אחר טוב יותר יצוץ.
קשרים עמוקים ומשמעותיים אינם שם כי הם מעולם לא התאמנו על ערכת הכלים הזו,
וגרוע מכך אין להם אסטרטגיית התמודדות עם לחץ.
לכן כשלחץ משמעותי מופיע בחייהם הם לא פונים לאדם, הם פונים למכשיר, לרשת חברתית,
הם פונים לדברים הללו שמציעים הקלה זמנית.

אנו יודעים מחקרית שאנשים המבלים יותר זמן בפייסבוק
סובלים משיעור גבוה יותר של דיכאון מאשר אלו המבלים פחות זמן בפייסבוק.
אלו הם דברים שזקוקים לאיזון.
אלכוהול איננו רע, יותר מדיי אלכוהול זה רע. הימורים זה כיף, יותר מדי הימורים זה מסוכן.

אין שום דבר רע ברשתות חברתיות וסלולרים, זהו חוסר האיזון.

אם אתה יושב בארוחה עם חבריך ואתה שולח הודעה למישהו שלא נמצא שם – זאת בעיה, זוהי התמכרות.
אם אתה יושב בדיון עם אנשים שאתה אמור להקשיב להם ולדבר איתם
ואתה שם את הפלאפון שלך על השולחן – בין אם המסך למטה או למעלה – זה שולח מסר תת הכרתי לחדר שהנוכחים לא כאלה חשובים.
והעובדה שאתה לא יכול לשים את הפלאפון בצד היא כי אתה מכור.

אם אתה מתעורר ובודק את הפלאפון שלך לפני שאתה אומר בוקר טוב לבן/ת זוגת/ך – יש לך התמכרות.
וכמו כל התמכרות, עם הזמן היא תהרוס מערכות יחסים, היא תעלה זמן, היא תעלה כסף והיא תעשה את חייך פחות טובים.

אז יש לך דור שגדל עם דימוי עצמי נמוך וללא יכולת להתמודד עם לחצים. עכשיו תוסיף את תחושת חוסר הסבלנות.
הם גדלו בעולם של סיפוק מיידי. אתה רוצה לקנות משהו? אתה נכנס לרשת וקונה.
אתה רוצה לראות סרט? תוריד או תראה בצפייה ישירה. רוצה לראות תוכנית בטלויזיה – תלחץ על כפתור.
אתה אפילו לא חייב לחכות משבוע לשבוע.
אני מכיר אנשים שמדלגים על עונות רק כדי להוריד הכל בבת אחת ולראות ישר, או כדי לדלג לפרקים אחרונים.
סיפוק מיידי. אתה רוצה ללכת לדייט? אתה לא חייב אפילו ללמוד להתחיל עם מישהי,
אתה לא צריך להרגיש לא נעים – היא תגיד כן או לא,ולמה בעצם היא התכוונה.
פשוט תדפדף ימינה ובום יש עוד אופציה. אתה לא צריך ללמוד את דרכי ההתמודדות החברתיות.
כל מה שאתה רוצה אתה יכול לקבל מיידית.

חוץ מ –

סיפוק בעבודה וקשרים חזקים. לזה אין אפליקציה.
אלו הם תהליכים איטיים שדורשים השקעה.

אז אני כל הזמן פוגש את מסיימי התארים הנפלאים האלה, האידיאליסטים,
העובדים קשה שמתקבלים לעבודה הראשונה שלהם. אני יושב איתם ושואל – איך הולך?
והם אומרים לי – אני הולך להתפטר. ואני שואל – מה? למה?
והם אומרים – אני לא עושה משהו מספיק משמעותי. ואני אומר להם – אבל היית פה רק 8 חודשים…

זה כאילו הם עומדים על קצה ההר ורואים איזושהי פסגה באופק שהם מתרגמים אותה כמשמעות
אבל לא מבינים שגם היא הר.
לא אכפת לי אם אתה הולך לאט או מהר במעלה ההר, אבל זה עדיין יהיה הר.

אז מה שהדור הצעיר הזה צריך ללמוד זה סבלנות.

שמשהו שבאמת חשוב ומשמעותי, כמו אהבה, או סיפוק בעבודה, או אושר, אהבת החיים, בטחון עצמי,
סט של יכולות – כל הדברים הללו לוקחים זמן. המסע הכללי הוא לא קל והוא ארוך.
ואם לא תבקש עזרה ותלמד את סט הכלים – אתה תיפול מההר.

המקרה הגרוע ביותר, שאנו כבר מתחילים לראות אותו, הוא גדילה באחוזי המתאבדים,
גדילה באחוזי מוות מצריכת יתר של סמים,
אנו רואים יותר ויותר ילדים שנושרים מבתי הספר עקב דיכאון.

המקרה הפחות גרוע זה שיהיה לך דור שיחייה את חייו מבלי באמת למצוא אושר.
הם לעולם לא באמת ימצאו סיפוק אמיתי ועמוק. הם פשוט יעברו דרך החיים.
ויגידו שהכל “בסדר”. איך העבודה שלך? “היא בסדר. כמו אתמול”. איך היחסים שלך? “הם בסדר.”

וזה מוביל אותי לחלק הרביעי – הסביבה.
אנחנו לוקחים את הקבוצה המדהימה הזאת של צעירים נפלאים שפשוט חולקו להם קלפים גרועים,
ללא אשמתם, ואנחנו שמים אותם בתאגידים, שאכפת להם יותר ממספרים מאשר מאנשים.
שאכפת להם יותר מתוצאות לטווח הקצר מאשר מחייהם של

העובדים לטווח הארוך. אכפת להם יותר משנה מאשר מתוכלת החיים.

אז אנחנו שמים אותם בתאגידים שלא עוזרים להם לבנות בטחון עצמי,
שלא עוזרים להם ללמוד את הכלים לשיתוף פעולה,
שלא עוזרים להם להתגבר על אתגרים של עולם דיגיטאלי, במציאת יותר איזון.
שלא עוזרים להם להתגבר על הצורך בסיפוק מיידי ולא מלמדים אותם את האושר והסיפוק שמקבלים כשעובדים על משהו לאורך זמן,
שלא ניתן לעשות אותו בחודש או אפילו בשנה.

ומה שהכי גרוע בכך הוא שהצעירים חושבים שהבעיה בהם.

הם מאשימים את עצמם.
הם חושבים שהם אלו שלא יכולים להתמודד. אז זה רק מחמיר את המצב.
אבל אני כאן להגיד להם שהמצב לא כזה רע. זה לא הם. זה התאגידים. זאת הסביבה התאגידית.
זה החוסר במנהיגות אמיתית וטובה בעולמינו היום שגורמת להם להרגיש כפי שהם מרגישים.
הם קיבלו קלפים גרועים, אבל עכשיו זאת אחריות הסביבה לתקן את זה. זה באסה, אבל זה מה שיש.
הלוואי והמצב היה אחר אבל הוא לא. אז אנחנו שמכניסים אותם לחברות שלנו עכשיו – עלינו האחריות.
עלינו לעבוד קשה על מנת להבין באיזו דרך נבנה להם בטחון עצמי, עלינו לעבוד קשה על מנת ללמד אותם כישורים חברתיים.

לא צריכים להיות פלאפונים בחדרי דיונים. גם לא לפני תחילת הדיון.
כי אז כולם יהיו בהם.
בלעדיהם, יתחילו להיווצר קשרים אנושיים בין הנוכחים. אלו הם הדברים הקטנים.
“תגיד מה עם העבודה ההיא? עשית אותה?”, “אוי, נתקעתי איתה לגמרי”, “אה, אין בעיה אני יכול לעזור”, “באמת?”.
ככה נוצרים יחסים ואמון. אמון לא מופיע פתאום. עלינו ליצור אפשרויות בהן אנשים יתקשרו זה עם זה.
כשאתה יוצא לארוחה עם חברים – וזה מה שאני עושה עם חבריי – אנו משאירים את הפלאפונים בבית,
אולי אחד מאיתנו יביא פלאפון למקרה חירום (או לצילום הארוחה שאנחנו אוכלים :)).

זה כמו עם אלכוהול.

הסיבה שאנו מוציאים את האלכוהול מהבית היא מכיוון שאנחנו לא יכולים לסמוך על כח הרצון שלנו, אנחנו פשוט לא חזקים מספיק.
אבל כשאתה מוציא את הפיתוי זה בעצם מאוד מקל.
כשאתה רק אומר “אל תבדוק את הפלאפון”, אנשים עדיין יציצו לפעמים, או שמישהו ילך לשירותים – ומה הדבר הראשון שהוא יעשה?
אבל אם אין לך את הפלאפון אתה פשוט לומד להנות מהעולם. ושם קורים הרעיונות.
העיסוק המתמיד לא מאפשר לרעיונות להגיע. רעיונות קורים כשהמח שלנו מתחיל לנדוד.
אתה רואה משהו ומתחיל לתהות לגביו. זה נקרא חדשנות.
אף אחד מאיתנו לא צריך להטעין את הפלאפון שלו ליד המיטה. עלינו להטעין אותו בסלון. תוציאו את הפיתוי.
אתה מתעורר באמצע הלילה כי לא הצלחת להירדם ואולי תתחיל לבדוק את הפלאפון, אבל אם הוא בסלון לא תעשה זאת.
“אבל זה השעון המעורר שלי” – תקנה שעון מעורר. זה עולה 40 ש”ח. אני אקנה לך אחד.

לקבל עוד תכנים, השראה והרבה ערך מתנה:

אולי יעניין אותך גם:

עוד תכנים, עוד השראה, עוד הרבה ערך מתנה.