מותר להיות בבאסה

לפני כמה זמן היה פרויקט שממש רציתי לקבל וזה לא יצא לפועל.
באותו יום שקיבלתי את החדשות, הייתי ממש מבואסת.
דיברתי עם אנשים מהסביבה שלי,
סיפרתי להם את מה שקרה והתגובות של רובם היו:
“זה בסדר, זה לטובה, לא נורא, יגיע משהו יותר טוב אחר כך”,
“את הרי מאמנת, את אמורה לקחת הכל באופן חיובי ואופטימי, לדעת שזה לא נורא ושהכל יהיה בסדר”.

העניין הוא שכל פעם שאמרו לי משהו כזה, באותו היום שהייתי כל-כך מבואסת ממה שקרה,
זה פשוט לא הצליח לגעת בי.
הרגשתי שזה לא מספיק נכון לי,
הרגשתי שזה בכלל לא מה שאני רוצה לשמוע ושזה אפילו שיפוטי וביקורתי להגיד לי:
“את צריכה להיות שמחה, את צריכה להיות אופטימית, הכל בסדר, למה את מבואסת? אסור לך להיות מבואסת”.

https://www.youtube.com/watch?v=HuKoOfdfVUY?rel=0

חשבתי עם עצמי, הרי הם סך הכל רוצים לטובתי וסך הכל יש אמת במה שהם אומרים.

אז מה בעצם הבעיה כאן?

ואז דיברתי עם קולגה שאני עובדת איתה באימון וכשהיא שמעה שאני מבואסת ושלא קיבלתי את הפרויקט,
הדבר הראשון שהיא אמרה לי היה:
“וואו, אני כל-כך מבינה אותך, זה מבאס ואני לגמרי איתך. מותר לך להיות בבאסה, זה באמת מבאס”.

הרגשתי כזאת הקלה.

כי זה בדיוק מה שגם אני עושה עם המתאמנים שלי – קודם כל מותר להיות בבאסה.
מותר להגיד:
“וואלה, מותר לי להיות עצוב ומותר לי לרצות מישהו שיישב איתי רגע בחושך
ולא ינסה להוציא אותי לאור בכוח, אלא יישב איתי שם, יחזיק לי את היד,
יגיד שזה בסדר להיות רגע בחושך ופשוט לתת לזה את המקום שלו”.
ואז הרבה יותר קל מתוך זה לבד לצמוח ולעלות בסולם אל תוך האור.
אבל כן רגע לתת את המקום לכאב.

בעקרון זה מושרש בתרבות,
מקובל לנסות לטאטא את הכאב מתחת לשטיח ולא להתמודד איתו.
כי גם לנו לפעמים קשה להתמודד עם כאב של אחרים.
ואז מנסים לראות את הצד החיובי, שזה גם מעולה, רק שלהיות כן בכאב,
יכול להיות נהדר ויכול להיות כבר הצעד לעבר האופטימיות.

זה מתחיל ממש מהילדות.

כשהילד בוכה ואומרים לו:
“לא נורא, לא צריך לבכות. אוי, זה ממש קטן, שום דבר לא קרה”.
או שיותר מזה, ראיתי כאלה שמתחילים לצחוק כשהילד נופל,
כאילו זה מצחיק, רק כדי שהוא לא יבכה.
רק שהילד עכשיו לא ייצור את הצורך הזה שאנחנו נתמודד עם הכאב שלו, כי אין לנו כוחות לזה,
אנחנו לא רוצים להתמודד עם הכאב שלו, אז בואו נצחק, בואו נעשה כאילו כלום לא קרה,
ורק נשכיח ממנו כמה שיותר את הכאב, אולי לתת לו אפילו ממתק, סוכריה,
העיקר שהוא לא יפיל עלינו את הכאב שלו.

אז זה מתחיל ממש מהילדות ואני מעודדת אתכם ומזמינה אתכם כן לתת מקום לכאב,
כן להגיד לילד או לאותו מבוגר שעדיין הילד הזה חי בו, ש “וואו, נפצעת, אני מבינה שכואב לך,
אני יודעת שזה לא נעים. אתה יכול רגע לשבת כאן, ואם אתה צריך לבכות, זה בסדר לבכות.
אני אהיה כאן לידך ואני אחזיק לך את היד. מותר לך לכאוב ולהיות עצוב, זה גם בסדר”.