האיש המשיך לטפס על ההר,
בדרך לא סלולה,
בלי כבישים או מפה.
הוא אמר לעצמו שלא יוותר,
הניסיון, המסע, שווים הרבה יותר.
לא מזמן הוא ירד מרכבת “הרוב”,
בה עדיין נוסעים
מכרים, משפחה.
אנשים אהובים,
מחיים שכבר פחות מתאימים.
הם ברכבת מאז שנולדו,
הם עובדים, מתחתנים,
לפעמים מבלים.
חלקם מרוצים,
רובם לא ממש,
רובם לא יודעים, אבודים, עייפים.
בחלון מביטים ולפעמים עוד תוהים,
איך זה לרדת באמצע חיים.
אך הרוב לא יעשו זאת,
הם פוחדים.
שהרי שם בחוץ יש המון סיכונים.
אולי יהיה קר, אולי חם, או יבש?
אלו אנשים יפגשו בדרכים?
ואולי את התיק להם יגנבו?
ובכלל אין מפה משורטטת,
אולי לאיבוד הם ילכו,
ואת הדרך חזור לא ימצאו.
ובכלל בשביל מה?
הרי כאן יש הכל,
ואפשר לנסוע, לנסוע…
עד ש…. יגמר.
האיש ממשיך על ההר לטפס,
מביט לשמיים, מבפנים מחייך.
כמה שהטבע שונה כשאתה בתוכו,
לא בקרון, יושב על כסא,
בחלון מביט ולא מנסה.
