ב 2012, בחברת גוגל, התחיל מחקר פנימי שנשמע תמים לגמרי.
החברה רצתה להבין למה יש צוותים שמביאים תוצאות יוצאות דופן,
ולצידם צוותים לא פחות חכמים, לא פחות מנוסים, שלא מצליחים להמריא.
ולצידם צוותים לא פחות חכמים, לא פחות מנוסים, שלא מצליחים להמריא.
בדקו הכל – כישרון, ניסיון, השכלה, ותק, מי הכי מבריק בחדר,
מי עם הרזומה הכי מרשים, ושום דבר לא חיבר את הנקודות.
מי עם הרזומה הכי מרשים, ושום דבר לא חיבר את הנקודות.
ואז, כמעט במקרה, הם התחילו להקשיב לישיבות – לא למה שנאמר, אלא למי מדבר, וכמה.
במסגרת מה שנקרא Project Aristotle בגוגל, התגלתה תבנית שחזרה שוב ושוב.
בצוותים החזקים ביותר, המנהלים דיברו פחות, הרבה פחות.
לא כי הם לא ידעו או כי לא היה להם מה להגיד, אלא כי הם עצרו.
וכשהם עצרו, קרה משהו אחר, אנשים אחרים התחילו לדבר,
גם השקטים והמהססים. המרחב השתנה.
גם השקטים והמהססים. המרחב השתנה.
וכשיותר קולות נכנסו לחדר, איכות ההחלטות עלתה.
במקום רעש, נכנס דיוק.
החוקרים קראו לזה Psychological Safety.
זה לא רק מושג תיאורטי, זאת תחושה פיזית –
שמה שאני אגיד לא יסכן אותי, שאני לא חייב להבריק, רק להיות כן.
שמה שאני אגיד לא יסכן אותי, שאני לא חייב להבריק, רק להיות כן.
מה שהיה מעניין במיוחד, זה מה שקרה למנהלים עצמם.
במקום לאבד שליטה, הם הרוויחו השפעה.
כשהם הפסיקו למלא את החדר בקול שלהם, הם התחילו להחזיק את החדר.
הרבה אנשים חושבים שנוכחות נמדדת בדיבור. שאם אני שקט, אני נעלם.
שאם אני לא מביע עמדה, אני מוותר.
שאם אני לא מביע עמדה, אני מוותר.
אבל המציאות הרבה יותר עדינה.
יש שקט שמגיע מפחד, ויש שקט שמגיע מביטחון.
השקט של מנהל שמחזיק את עצמו, מאפשר לאחרים לגדול לידו.
וזה לא רק עיקרון ניהולי,
זאת תנועה אנושית שחוזרת בכל מערכת שיש בה יחסי כח, קרבה או אחריות.
זאת תנועה אנושית שחוזרת בכל מערכת שיש בה יחסי כח, קרבה או אחריות.
למשל:
אמא שמרגישה שהיא חייבת להגיב לכל משפט של הילד.
במקום להסביר, לתקן, לכוון – היא מחכה עוד חצי דקה, ונותנת לילד להשלים מחשבה לבד.
או בן זוג שבכל שיחה מרגיש צורך להוכיח שהוא צודק.
במקום עוד טיעון, הוא שותק רגע ומקשיב למה שבאמת נאמר מתחת למילים.
העקרון הוא זהה – שליטה לא תמיד נראית כמו נוכחות חזקה.
לפעמים היא נראית כמו שקט שמאפשר לאחרים להישמע.
ומי שמסוגל להחזיק שקט כזה, לא מאבד מקום, הוא יוצר מרחב.
ושם, כמעט תמיד, מתקבלות ההחלטות הטובות באמת.
