אין דבר כזה הצלחה בין לילה

פעם אחת פיקאסו ישב בבית קפה ואיזושהי אישה זיהתה אותו, ניגשה אליו,
וביקשה ממנו לצייר לה את הדיוקן שלה על מפית.
הוא הביט בה, ותוך 30 שניות צייר דיוקן מדויק שלה על המפית,
הגיש לה אותה ואמר לה: “בבקשה, זה יעלה לך 30 אלף דולר”.
האישה אמרה לו: “מה? למה 30 אלף דולר? זה לקח לך 30 שניות לצייר את זה!”.
פיקאסו אמר לה: “כן, אבל לקח לי 30 שנה על מנת להיות מסוגל לצייר את זה ב 30 שניות”.

https://www.youtube.com/watch?v=6L01mb5Tc20?rel=0

אני בטוחה בזה שאין דבר כזה הצלחה בין לילה,

או אפילו עזבו אתכם בין לילה, תוך שבוע – תוך חודש – אפילו תוך שנה.
הצלחה אמיתית, פנומנלית, שאתה משפיע על העולם – לא מתרחשת בפרקי זמן כאלה.
וחשוב לי להגיד את זה כי אני רואה לא מעט ניסיון למכור או להציע דברים כאלה ברשת או בכל מיני מקומות אחרים.
הרצון שלנו גם לאיזשהם פתרונות קסם לדברים שיעבדו כמה שיותר מהר.
בעצם זה די התעלמות מהתהליך, מההתפתחות,
מזה שאפילו אנחנו כבני אדם צריכים להתפתח על מנת להיות איכשהו זכאים
ובעלי אחריות להצלחה הזאת להשפעה הזאת על העולם.

אנחנו צריכים לעבור תהליך, אנחנו צריכים להתפתח.

וזה כל כך נכון ובסדר לראות ולהבין את הכביכול כישלונות,
את הדברים שפחות מצליחים לאורך הדרך, את הדברים שצריך לעבוד,
הדברים שלוקחים זמן, הדברים שאנחנו משקיעים בהם והם לא מצליחים.
אותן הוצאות לאור או אותם מקומות עבודה שדוחים אותנו,
שלא מקבלים את הספר או לא מקבלים אותנו לעבודה או לא מקבלים את הסרט.
זה לא תמיד מצליח אבל זאת הדרך, וטוב שיש אותה, כי אנחנו משתפרים לאורך הדרך הזאת.
בעצם החלק הזה – התחתית של האוקיינוס, שאנחנו לא רואים אותה, היא מה שגרמה להתקיים לכל מה שקיים היום.

אם נסתכל על הגדרת המילה כישלון במילון היא תוגדר כחוסר הצלחה.

אבל זה אומר שאנחנו לא מעריכים למידה, ניסיון, את ההתפתחות, את הצמיחה, את העבודה הקשה, את המאבק.
האובססיה שלנו בלהצליח, בהצלחה הזאת, בעצם גורמת לפספס את כל הלמידה שיכולה לקרות בכל רגע נתון.

מאז שהתחלתי לקרוא ביוגרפיות ולשמוע ראיונות עם אנשים מצליחים שמספרים את האמת על מי שהם, על מה שהם עברו,
על התהליך שלהם, ולראות סרטים שקשורים לביוגרפיות של אנשים מפעם, מהיום,
מאז אני מבינה הרבה יותר עד כמה לכולם זה תמיד תהליך, ודרך, ועבודה קשה.
כל אדם ואדם שהצליח, ללא אחד יוצא מן הכלל.

היה אדם אחד שמאוד אהב לאייר.

הוא למד את זה, השקיע בזה, הלך לאין ספור מגזינים ועיתונים ומשרות וכולם דחו אותו.
אחרי המון המון דחיות סוף סוף איזשהו בעלים של כנסייה אמר לו:
“אוקיי, בוא תצייר פה בכנסייה, אני נותן לך פה את הפינה, אתה יכול לצייר את הדברים שלך”.
יום אחד כשהוא ישב שם הוא ראה עכבר שרץ על הרצפה, הוא צייר אותו.
היום זה וולט דיסני.

יש עוד בחור צעיר, כשהוא היה בתיכון העיפו אותו מנבחרת הכדורסל שהוא היה בה.

הוא רץ הביתה, טרק את הדלת של החדר שלו ובכה, ואחר כך הוא המשיך.
הוא המשיך לנסות.
הוא המשיך והוא גם מספר שהוא ניכשל עוד לא מעט פעמים.
היום זה מייקל ג’ורדן.

תארו לכם אישה שנאמר לה שאין לה כישרון שהיא בכלל לא מתאימה לטלוויזיה.

ובכלל שלשחורים אין תכניות טלוויזיה, שאין לה שום סיכוי, ושתפסיק אפילו לנסות.
היום זאת אופרה ווינפרי.

הוא ניכשל הרבה פעמים בעסקים, הייתה לו התמוטטות עצבים.

הוא ניכשל שמונה פעמים כשהוא ניסה לרוץ לראשות הממשלה.
זה בנג’מין פרנקלין.

ואותה אישה שהייתה אם חד הורית בבעיה כלכלית, ללא שום עזרה חיצונית.

שכתבה את הספר שלה במשך שנים, נאבקה איתו, כתבה אותו ושלחה אותו להמון הוצאות לאור.
עשרות הוצאות לאור דחו את הספר שלה על הסף,
עד שהוצאת אור אחת קטנה אמרה לה – אני אקח את הסיכון.
זאת ג’יי קיי רולינג, הסופרת היחידה היום בעולם שנהייתה מיליארדרית מזה – מלהיות סופרת.

אפשר לדמיין את זה שבחיים יש לנו תמיד איזושהי דלת מולנו שאנחנו רוצים לעבור בה,
וכל פעם שאנחנו עוברים בה הדלת הבאה תהיה גדולה יותר, עם מנעול גדול יותר, ותסתיר מאחוריה אוצרות גדולים יותר,
אבל יהיה לנו יותר קשה לעבור אותה וזה מה שיגרום לנו לפתח את הכישורים והיכולות על מנת לעשות את זה.
ויש כאן את העניין של רצון מספיק חזק להגיע למטרות האלה של לממש את הערכים שלנו דרך זה,
ואפילו לפתח סוג של מחויבות ואחריות להצלחה הזאת, לקחת אחריות על המעמד הזה וההשפעה שהוא מביא יחד איתו.

לכן, אם מעולם לא נכשלת, אתה מעולם לא ניסית שום דבר חדש.

***
רוצים ליווי שעוזר להתמיד עד להצלחה שלכם – כפי שאתם תגדירו אותה?
מוזמנים ליצור איתי קשר.