נהיגה - על יציאה מאיזור נוחות, פחדים, התגברות ולקחים – אימון אישי יצירתי

נהיגה – על יציאה מאיזור נוחות, פחדים, התגברות ולקחים

נהיגה – אחת היציאות הלא פשוטות שלי מאזור הנוחות שהיה לא נוח לחלוטין,
ואחד האתגרים שדרש ממני התגברות על לא מעט פחדים, ומאמץ נפשי.

הכל התחיל כשהתגייסתי לצבא, והתחלתי לעשות טסטים.

המורה שלי היה תותח, הוא הרגיש שאני מוכנה, גם אני הרגשתי די מוכנה.
ואז עשיתי טסט ראשון, טסט שני, טסט שלישי, טסט רביעי, טסט חמישי, טסט שישי – הגעתי כבר די מתוסכלת,
וסוף סוף עברתי. וסוף סוף יש לי רישיון נהיגה! יש! איזו שמחה.

ואז, במשך שש שנים, לא נהגתי.

אני הרגשתי עדיין חסרת בטחון. ההורים שלי פחדו לתת לי לנהוג, וככל שעבר הזמן, ככה חוסר הבטחון והפחד גדל.
ואז שש שנים אחרי, אני גרה עם הבן זוג שלי ואני נוסעת כל יום לעבודה בהייטק, באוטובוס, וגם חוזרת באוטובוס.
עד שהחלטתי שדי, אני רוצה איכות חיים – זה איזושהי נוחות, ואני רוצה להתחיל לנהוג לעבודה.
אז קנינו רכב והתחלתי לנסוע לעבודה, כל יום, עם הבן זוג שלי לידי, בתור מלווה.
ובזמן הראשון התהפכה לי הבטן כל פעם שהתיישבתי, היה לי קשה, המיומנות, החוסר בטחון, הפחד, וגם האוריינטציה,
או יותר נכון חוסר אוריינטציה. עדיין לא היה ווייז, ובעצם היה לי קשה לזכור, לאן לנסוע.

שבוע ראשון נסעתי איתו. ושבוע שני ושלישי, וחודש וחודשיים. שלושה חודשים.
שלושה חודשים נסעתי כל יום, עם הבן זוג שלי, לעבודה וחזרה.

אחרי שלושה חודשים אמרתי אוקיי – נראה לי שצברתי קצת בטחון, ואני די מכירה את הדרך, אני מנסה היום לבד.
יצאתי מהבית גאה בעצמי, התיישבתי ברכב, עדיין עם התרגשות ופרפרים בבטן.
התנעתי, נסעתי פניתי שמאלה, פניתי עוד פעם שמאלה, התחלתי להשתלב בכביש הבין-עירוני,
ואז ראיתי משמאלי אוטובוס. אוטובוס שהרגיש לי ענק, שהרגיש מאוד צמוד אלי.
ואז אני מסתכלת עליו, לאט לאט אני מסובבת את ההגה ימינה, כדי לא להיות צמודה אליו. פתאום אני שומעת בום.

אני מסתכלת, והבנתי שהתקרבתי יותר מידי, למדרכה מוגבהת שהייתה מימין, ואני לא יודעת מה קרה לאוטו,
הוא התחיל לנסוע לא כל כך טוב. אז גררתי אותו הצידה, לצד של הכביש, עצרתי.
ובשניות הראשונות, פחדתי לצאת מהרכב, ולראות איך הוא נראה מהצד הימין שלו.
יצאתי מהרכב הלכתי לבדוק, בעצם סך הכל התפוצץ הגלגל, אז כבר טוב, כל שאר החלקים היו שלמים.
כמו שאתם יכולים להבין, אחרי המקרה הזה שפעם ראשונה נסעתי לבד, והתפוצץ הגלגל, חזרתי לנסוע עם בן זוגי,
עוד כמה שבועות, עד שעוד פעם הרגשתי מספיק בטחון יחסית, להתחיל לנהוג לבד.

ככה לאט לאט התחלתי להתרגל לעניין.

עדיין היה לי לא הכי פשוט, אבל זה כבר היה בסדר נהגתי כל יום לעבודה,
ועדיין לא נסעתי לאף מקום חדש אחר.

ואז החלפתי לסמרטפון, לפני זה היה לי נוקיה, והתקנתי ווייז, זה איתגר אותי בעצם, להגיד אוקיי,
יש כאן עכשיו משהו חדש שאת יכולה לנסות, עם הוויז לנסוע לאיזשהו מקום חדש שאת צריכה להגיע אליו,
במקום תחבורה ציבורית, או לטרטר מישהו אחר.

אחד הפחדים שלי כשגרנו בירושלים היו, שיש שם לא מעט מקומות, שאפשר להכנס לשכונה ערבית.
לא ידעתי אם הווייז באמת יקח אותי נכון, ואם אני פתאום יסתבך.
אז נסעתי למקום חדש, הגעתי לשם בסדר, היתה לי שם פגישה, ובערב חזרה כבר היה לילה, התחלתי לנהוג הביתה.
ווייז החליט שהוא מצא קיצור דרך מאוד נחמד, והכניס אותי לכפר ערבי.
עברתי מחסום, כבר נדלקה לי נורה אדומה, אבל אמרתי אוקיי, אני לא יודעת דרך אחרת. זה מה שהווייז אומר נסמוך עליו.
ואני נוסעת נוסעת נוסעת, וחשוך וריק, ואז אני מגיעה לקיר, פשוט אין מעבר הלאה, והווייז אומר להמשיך.
ואני לא יכולה, ואז אני מתחילה להסתובב בתוך הכפר כדי לצאת ממנו,
הווייז כל הזמן מחזיר אותי לאותו קיר. אני חשבתי שאני לא אצא משם בחיים.
ואז ראיתי אוטו של מג”ב עובר, התחלתי לצפור להם, הם ישר עצרו, רצו אלי, לא הבינו מה קרה.
וכיוונו אותי איך לצאת מתוך הכפר, וכולי רועדת, חזרתי הביתה.

האירוע הזה, מנע ממני לנסוע למקומות חדשים, לעוד תקופה מכובדת של זמן.

כשחזרנו למרכז, אז בעצם נהיה לי יותר אומץ לנסוע למקומות חדשים, כי יש כאן פחות כפרים ערבים,
ועדיין זה מאוד היה לי קשה, גם בגלל החניה, איך אני הולכת למצוא חניה במקום החדש הזה, ואיך אני הולכת לחנות שם.
זה היה סיפור בפני עצמו, ובעצם כל פעם שעשיתי את זה, כל פעם שבכל זאת התגברתי על עצמי, והצלחתי לעשות את זה,
זה היה עוד הצלחה לסמן, ומשהו שאחר-כך עזר לי לפעמים הבאות, עוד פעם לעשות את הדבר הבא.

אחד החלומות שלי בנוגע לנסיעה, היה תמיד להתיישב ברכב, להרגיש טוב, בטוח, בנוח, לשים מוזיקה שאני אוהבת, וליהנות מהנסיעה.
אז היום זה קורה כמעט תמיד, ואני נוסעת להרבה מקומות חדשים, ובעצם הצלחתי – התגברתי על הפחדים,
תוך כדי כך שכל הזמן עשיתי דברים שהפחידו אותי, שיצאתי מאזור הנוחות, זה היה מאוד לא פשוט, זה היה קשה,
כל הזמן היה בראש: איך אני עושה את זה, ואני הולכת להסתבך, או אני הולכת לא למצוא,
והתגברתי על הדברים האלה. ובעצם היום אני מאוד מוקירה את עצמי, על זה שאני במקום שטוב לי, עם הנהיגה,
שאני שמה את המוזיקה שאני אוהבת, שאני מרגישה את הבטחון, זה איפשר לדברים לקרות בחיים שלי,
זה איפשר להזדמנויות להופיע, ולי לקחת את ההזדמנויות. בין אם זה להכיר אנשים חדשים, בין אם זה להגיע למקומות אחרים.

אני רוצה גם לדבר קצת, על הדברים שעזרו לי – המחשבות.

בעצם אחת המחשבות על חניה, היתה שאוקיי,
נניח אני באמת מגיעה ולא מוצאת חניה באזור. אוקיי. אז מקסימום אני חונה רחוק משם, אפילו קילומטר הליכה, ואני הולכת,
או במקרה הכי גרוע גם קילומטר משם אין חניה, אני חוזרת הביתה.

מחשבה אחרת היתה – נניח אני באמת לא מוצאת את המקום, לא מצליחה למצוא אותו – אז מה קורה?
אז אני שמה את הבית בווייז, וחוזרת הביתה.
דבר נוסף שעזר לי זה באמת המוזיקה, זה לשים מוזיקה טובה להכין לעצמי דיסקים מראש, או פלייליסטים בפלאפון,
וממש משהו שיכניס אותי לאווירה, הרבה יותר טובה.
היום זה כבר לא מוזיקה, זה הרבה יותר הרצאות, ראיונות, דברים בעלי ערך, שזמן הנהיגה הופך להיות לזמן של למידה,
וזה משהו שהוא מבחינתי, מאוד מאוד בעל ערך, ומאוד מקדם אותי.

אז בעצם זה גם המחשבות לפני, של מה אני עושה במקרים שאני פוחדת מהם, לא למצוא את החניה, לא למצוא את המקום עצמו,
וגם להכין את הרכב, מבחינת אווירה, מבחינת המוזיקה, והאוזניה שאני יכולה לדבר עם אנשים, ואולי עוד דברים,
שיגרמו לי להרגיש יותר בטחון, ויותר נעים בתוך הרכב.

אחד הפחדים הם כמובן גם לא לעשות תאונה,

ואז כל הזמן הייתי מזכירה לעצמי, אוקיי במקרה הזה דווקא, את בשליטה על ההגה.
אז אומנם את עדיין לא מרגישה בפול-בטחון, אבל מצד שני השליטה היא בידיים שלך, ואם את תרגישי קצת לא בטוח, אז את יכולה להאט,
את יכולה לעצור בצד, את יכולה לנוח, וכל מה שלא תלוי בך, נהגים אחרים, אז זה לא תלוי בך, גם כשאת נוסעת בתחבורה ציבורית,
כשאת נוסעת עם מישהו אחר בתוך הרכב.

היום אני גם חושבת שמאוד היה עוזר לי, איזשהו דמיון מודרך, אפילו עם עצמי. לעצום עיניים, ולדמיין את עצמי נוהגת.
נוהגת בבטחון, בשלווה, באמת נהנת מזה, מגיעה למקום שאני רוצה להגיע אליו. כלומר, להכניס לשם בתוך הדמיון כבר,
איזשהן הצלחות, משהו חיובי, משהו אופטימי, במקום להתמקד על השלילי.

בנוסף לזה, אני מבינה שלא הכל זה חוזקה, לא כל דבר אני יכולה ויודעת לעשות, ודווקא הדברים שאני לא כל כך טובה בהם,
אחר כך הם יכולים להיות ממש רפרנס מעולה, למשהו שהצלחתי והתגברתי, ובכל זאת עשיתי אותו, גם כשזה היה לי כל כך קשה.
וכל כך לא בא בקלות, דווקא בגלל זה, זה משהו שגם בדברים אחרים בחיים, אני יכולה להסתכל על זה,
ולהסתמך עליו – אם הצלחתי שם, אולי אני יכולה להצליח גם את זה.

חוץ מנהיגה, יצא לי לעשות עוד מספר שינויים לא פשוטים בכלל בחיים שלי.
בחשיבה שלי, במיינד-סט, ועל זה אני אדבר בסרטונים אחרים.

4.5/5 - (14 votes)

לקבל עוד תכנים, השראה והרבה ערך מתנה:

אולי יעניין אותך גם:

אימון יצירתי

אנשים מאושרים

אנשים מאושרים לא מעניינים אף אחד, אפילו לא את הפסיכיאטרים. ראשית, אנשים מאושרים לא ניתן להוציא מהכלים. הם עובדים על

קרא עוד »

סגור לתגובות.

אימון יצירתי

עוד תכנים, עוד השראה, עוד הרבה ערך מתנה.

התובנה היומית:

כל אמן היה פעם חובבן.