להיזכר במי שאני ומה שחשוב לי מתוך מקרה מהילדות

את כמות הזיכרונות שלי מאוקראינה אפשר לספור על יד אחת.

יש אנשים שזוכרים די הרבה עד גיל 6, אני לא זוכרת כמעט כלום.
עם זאת, יש איזשהו זיכרון אחד שהוא די ברור עבורי, יש בו די הרבה פרטים ואני זוכרת את ההתרחשות.
מדובר במשחק בחוץ שהיה עם עוד כמה חברים, אני הייתי בת 5 או 6 והגילאים שם היו בין 5 ל-7.

היינו 12 ילדים והחלטנו לשחק במחבואים.
אז אמרנו: “נתחלק לשתי קבוצות “וקבוצה אחת תתחבא והקבוצה השנייה תחפש אותה.
“ובמידה והם מוצאים, אז שופכים דליים של מים על הקבוצה שהתחבאה”.

אני הייתי בקבוצה שהייתה צריכה להתחבא.

רצנו וחיפשנו מקום מספיק טוב להתחבא בו, מצאנו.
זה היה חצר של איזשהו בניין קומות.
התיישבנו שם על הספסלים וחיכינו. וחיכינו, וחיכינו…
דיברנו בינתיים, צחקנו ועם הזמן נהיה משעמם.

עברה שעה, עברה שעה וחצי ולא מוצאים אותנו, התחבאנו מספיק טוב.
אז אחת החברות שם בתוך הקבוצה שלנו אמרה:
“אוקיי, משעמם. צריך להזיז את העניינים.
“אני הולכת לספר לקבוצה השנייה איפה אנחנו יושבים”.

עכשיו, הילדים שם לא התלהבו מהעניין הזה, התחילו לצעוק עליה:
“לא, אל תעשי את זה, אל תגלי להם!”
היא צחקה ובכל זאת רצה כדי לספר לקבוצה השנייה וממש תוך 3-2 דקות
הגיעה הקבוצה השנייה עם דליים של מים, שפכו עלינו, כולנו רטובים.
הם צוחקים, מתלהבים, ומאיה, הילדה הזאת שרצה אליהם וסיפרה עלינו, גם צוחקת.
ובקבוצה שלנו, שהתחבאה, אף אחד לא צוחק.
כולם ממש כועסים על מאיה, צועקים עליה ואפילו לא רוצים לדבר איתה.
מתחיל להיווצר חרם עליה.

מאיה מתחילה להרגיש לא טוב.

כלומר, היא מתחילה להיות עצובה,
היא מתחילה להבין שהחברים שלה לא רוצים לדבר איתה,
שהם כועסים עליה והיא מתחילה לבכות.

באותה סיטואציה, אני אישית באמת לא הבנתי מה הדרמה הגדולה.
כלומר, לא היה לי ברור למה כל-כך כועסים עליה ומה זה המרד והחרם הזה.
ראיתי שהיא התחילה ממש לבכות ולהיכנס לסוג של היסטריה.
לקחתי אותה ביד ופשוט הלכנו משם.

אז אני הולכת לידה, מקשיבה לה, היא בוכה, מספרת על משהו, מנסה להגן על עצמה.
ככה אני מחזיקה לה את היד ואנחנו הולכות.
פתאום מגיח מבין השיחים שהיו לאורך השביל שהלכנו בו,
איזשהו חבר ואומר: “בוגדת!” ונעלם.
מאיה שכבר התחילה יחסית להירגע, חזרה להתפרץ בבכי.

אני עד היום לא יודעת אם הוא אמר “בוגדת” לי או לה, זה לא באמת משנה.
היא חזרה להתפרץ בבכי ואמרנו שנלך לבית שלה ואני אשב איתה והיא תירגע.
אנחנו מגיעות לדירה שלה, פותח לנו את הדלת אחיה הקטן בן 3 עם צנצנת.
בתוך הצנצנת יש משהו שזוחל.
ואז מאיה מתחילה לבכות עוד יותר חזק.
מה שהסתבר, זה שמה שזחל שם זה היה פרפר שלה,
שאחיה בן ה-3 החליט לחתוך לו את הכנפיים.
סיפור באמת עצוב.
זה מתלבש על כל ההרגשה הנוראית שלה ממקודם
ואני מבינה ש:
“אוקיי, אני הולכת לבלות כנראה עם מאיה עד הערב. זה לא היום שלה כנראה”.

אז למה אני מספרת את כל זה?

בעצם כשאני מסתכלת לאחור על הסיפור הזה, בשבילי הוא איזושהי פנינה,
איזשהו אוצר קטן מתוך העבר שלי.
אני באמת שמחה שאני זוכרת אותו וכנראה שלא סתם אני זוכרת אותו.

למה הוא איזושהי פנינה ואוצר עבורי?
כי אני מזהה היום במבט לאחור, עד כמה הייתי שם עצמי, אותנטית והיה לי טוב עם זה.
עם לעזור, עם לתמוך, עם להקשיב למישהו, עם ללכת נגד התלם.
ושלא אכפת לי מה אנשים אחרים, ילדים אחרים, חושבים או אומרים,
גם אם זה חרם על מישהי מסוימת, זה פשוט לא היה לי משנה.
הדברים האלה השתנו אחר כך עם הגיל ואחר כך עוד פעם השתנו ועוד פעם השתנו,
אבל אז הזיכרון מגיל 6-5 ההוא, הוא מאוד נקי וטבעי
וגם אני זוכרת את עצמי שם מאוד נקייה וטבעית
ללא כל מיני אמונות או פחדים או מחשבות, איך לנהוג, מה צריך לעשות.
ההתנהלות מתוך המקום הזה הייתה מאוד נכונה וטובה לי.

זה משהו שמזכיר לי את הבסיסים שלי, את מה שנכון לי, את איך שנכון לי להיות.

ומה שבעצם אני מזמינה אתכם לעשות, זה גם כן לנסות להיזכר לשחזר מקרים מהילדות,
בעיקר מילדות יותר מוקדמת, איפה שאנחנו ללא כל מיני מסכות ומחשבות
שכבר התלבשו לאורך השנים, אלא כמה שיותר נקיים וטבעיים.
לשחזר משם זיכרונות ולראות מי הייתם שם,
איך הייתם שם ומה מתוך זה הייתם רוצים להביא לחיים שלכם היום.