אנטי לאימון – מה הסיבות ואיך להתמודד

אני רואה לא מעט אנטי לאימון – במשפחה הקרובה, הרחוקה,
מעגל חברים קרוב-רחוק, ברשת ואיפה לא.
ולא מדובר רק על אימון, אלא על שיטות טיפול מודרניות אחרות גם כן.

וזה משהו שחשבתי עליו. לדעתי חשוב לדבר על זה,
כי זה יכול גם למנוע מאנשים שמתעניינים בהתפתחות אישית בכלליות
ללכת וללמוד דברים ולהתפתח ולהתקדם, גם יכול למנוע ממישהו שבאמת צריך,
וזה יכול לקדם אותו בחיים, ללכת לטיפול או אימון וזה גם יכול להוריד מאמנים ומטפלים.

אני יודעת עד כמה לי היה קשה בהתחלה מול הסביבה כשהתחלתי ללמוד את התחום, בעצם בהתחלה זה היה:
“אוקיי, זה עושה לה נעים, “זה משהו שהיא אוהבת, זה איזשהו תחביב,
“שיהיה לה לבריאות, כל עוד זה תחביב”.
ואז כשזה התחיל להיות רציני, אז התחילו להרים הרבה יותר גבה והתחילו לצאת יותר נגד.

יש לי קרוב משפחה שכל פעם שאני אומרת את המילה קואוצ’ינג או אימון, הוא אומר שזה עושה לו צמרמורת
ולא בקטע טוב. או קרוב משפחה אחר שאומר שזאת שרלטנות, ועוד דברים דומים.

זה משהו שאני אומרת בחיוך, זה לא באמת משפיע עליי,
ואני חושבת שאפשר ללמוד להתמודד עם הדברים האלה בצורה מיטבית גם עבורנו וגם עבור אחרים,
ובגלל זה אני רוצה לדבר על 3 נושאים עיקריים:

1. מה הסיבות שזה המצב. כי לדעתי להבין את הסיבות, זה כבר חלק משמעותי בתוך הדרך להתמודדות עם זה.

2. איך להתמודד עם זה בצורה מיטבית מבחינת התגובה שלנו.

3. איך אפשר אולי לשפר את זה.

https://www.youtube.com/watch?v=zqiLdmwkfpU?rel=0

אז בואו נתחיל במה הסיבות למצב.
חילקתי את זה ל-4 סיבות עיקריות, ואני חושבת שהסיבה הראשונה שאני תכף אציין היא אחת המשמעותיות:

1. תחום האימון הוא תחום חדש.

זה משהו שלא מספיק מובן, לא מספיק מוכר, משחר האנושות לאנשים קשה עם דברים חדשים, עם שינויים,
נתפס כמשהו מאיים והרבה פעמים אופן ההתמודדות זה ציניות, אולי זלזול.
וזה מגיע על מנת לחסום את הדבר החדש הזה שמאיים על השגרה, על המוכר והידוע,
גם אם המוכר והידוע הוא לא הכי טוב שיש ואולי אנחנו יודעים שאנחנו יכולים יותר,
אבל עדיין פוחדים ללכת למשהו שהוא לא מספיק מובן ומוכר.

לפי הסברה הרווחת אימון החל משנות ה-80, כשתומס לאונרד, מתכנן פיננסי אמריקאי
זיהה שהלקוחות שלו רוצים ממנו יותר מהטיפים והייעוץ הרגיל, לאן להשקיע ואיך לחסוך.
הם בעצם מחפשים מישהו שידריך אותם ויעזור להם בתכנון החיים באופן מיטבי,
בלשפר את איכות החיים שלהם, בללכת ולהשיג את המטרות ולתכנן את הדרך לשם.
הוא הוציא ספר בנושא: “המאמן הנייד”, שנחשב לאבן דרך בעולם האימון.
כל זה היה בשנות ה-80.

ופסיכולוגיה לעומת זאת, החלה בשנת 1897.
כשוילהלם וונדט בגרמניה החל לערוך ניסויים פסיכולוגיים והוא בעצם הראשון שקרא לעצמו פסיכולוג.
כלומר, פסיכולוגיה היא בת 139 שנה ואימון בן 37 שנים.

יש לנו כאן פער של יותר מ-100 שנה.

ועכשיו תחשבו על כך, שעדיין אחרי 139 שנה, גם על פסיכולוגיה יש לא מעט אנשים שחושבים שגם שם זאת שרלטנות,
ולא מאמינים בתחום למרות המחקרים שנעשו וההצלחות רבות והעזרה העצומה שניתנה לאנשים,
והספרים שהוצאו בתחום והאימון מתבסס על הדברים האלה, עדיין גם התחום הזה, 139 שנה,
עדיין לא מספיק על מנת שאנשים ישתכנעו, כולם, עד כמה זה תחום שהוא מספיק חשוב ורציני ויכול לתרום ולעזור.

לא פלא שאימון שהגיע כתוצאה מההתפתחות המודרנית וצורך שבאמת עלה, עדיין לא מספיק מובן ועדיין לא אהוד על כולם.

ואגב, עוד איזושהי אנקדוטה קטנה בצד – ספרים. שהיום כולם מסכימים באופן גורף שספרים זה דבר טוב,
פעם כשזה היה חדש במשך לא מעט זמן, אולי כמה מאות שנים ראשונות, ספרים נחשבו כמשהו של השטן, משהו שמביא רוע,
משהו שהוא לא טוב. זה היה חדש.
ולקח זמן עד שבאמת הבינו את התועלת ואת האפשרות של צמיחה והתפתחות שם.

אז הסיבה הראשונה היא בעצם העניין של משהו חדש, מודרני והוא עדיין לא מספיק מובן ומוכר.

2. תכניות ריאליטי.

עכשיו ברור לנו שתכניות ריאליטי לא אמורות לייצג את המציאות, הן חיות על רייטינג. וכל מה שמביא רייטינג מצדיק אותו.
אז הדמות של המאמן שהוצגה שם, היא לרוב מישהו שדוחף ואומר מה לעשות ומאוד כל-כך כוחני אפילו,
ובסרטון שעשיתי על ההבדל בין פסיכולוג, מאמן ומנטור, דיברתי על מה זה באמת מאמן קלאסי ואיך עובדים עם מאמן,
שזה מאוד-מאוד שונה ממה שאולי ראיתם בטלוויזיה או בכל מיני תכניות ריאליטי.

3. זה לא תחום שהוסדר.

וכן, יש אנשים שאין להם מספיק ידע וניסיון ואומרים שהם מאמנים ואז התחושה שנוצרת מהתכנים שלהם
ומהעבודה איתם, היא שלילית לגבי מקצוע האימון. אבל אנחנו יודעים שגם במקצוע מוסדר כמו פסיכולוגיה,
יש אנשים שלא עושים את העבודה כראוי וזה משהו שבסופו של דבר, לשמחתנו,
אנשים מצביעים עם הרגליים. מאמן שלא עושה את עבודתו כראוי, לא יוכל לפתח עסק מצליח
ומאמן שכן, השמועה עליו תעבור מפה לאוזן.

4. אנשים רגילים לדברים שהם חינם.

למה ללכת לאימון אם אני יכול לדבר עם חבר? זה בטח אותו דבר.
אני יכול לקרוא ספר על התפתחות אישית, לדבר עם מישהו ופחות יש הבנה על התהליכים שבעצם נעשים,
על הליווי הרגשי, על הקשיים בתהליך, על התהליך עצמו.

 

איך אפשר להתמודד עם זה באופן מיטיבי?

מבחינתי התשובה כאן די פשוטה.
קודם כל, תקיף את עצמך בסביבה תומכת של אנשים שמאמינים בך, אנשים שמאמינים בתחום הזה,
שאפשר לדבר על זה איתם ואפשר לפתח רעיונות.
זה מאוד-מאוד חשוב. זה המקום שבו תוכל לקבל לגיטימציה לכל העשייה והחשיבה.

לגבי משפחה וחברים שלא מבינים, אז קודם כל לזהות מי שם הכי שלילי והכי מוריד אותנו
ולנסות להתרחק מהאנשים האלה ובוודאי לא לעלות את הנושא הזה מולם.

ומול אחרים, אז גם אפשר לא להעלות את הנושא הזה, במיוחד אם זה עדיין מקום שהוא רגיש אצלך.

ובכל מקרה להגיע מתוך מקום של חמלה ושל חיוך, כי גם הם בני אדם והם לא חייבים להסכים
והם לא חייבים להבין והם לא חייבים לתמוך וזה בסדר.

אני גם לא חושבת שצריך לנסות לשכנע, לפעמים זה עושה את האפקט ההפוך.
בעצם להתייחס לכל בעיית הזלזול או החוסר הבנה כאל הזדמנות לצמיחה אישית לתרגול התגובה הרצויה שלנו.
אפשר וכדאי לתרגל את התגובה בתוך הדמיון שלנו על כל דבר שיכול לעלות.

הרי בסופו של דבר כל מה שיכול לפגוע בנו, זה רק אם יש איזשהו חלק בתוכנו שגם כן חושב ככה
והעבודה היא בסופו של דבר תמיד מול עצמנו.

אז אל תדאגו לגבי לשכנע אנשים, תפגשו אותם עם חמלה, תבינו שמיינדסט מקובע הוא עונש בפני עצמו
ותמצאו אנשים אחרים שחושבים כמוכם.

איך משפרים את המצב?

ממשיכים ללמוד, להתפתח ולעשות את המיטב שלנו.
זה הסוד האמיתי להמשיך, לעשות, ללמוד, להתמיד, להשתפר.
דברים לוקחים זמן ואנחנו יכולים להוביל על ידי דוגמה אישית.